כבר כמה שבועות שבא לי לדבר על כשלונות.

זה התחיל מחבר שפגשתי לפני כמה שבועות שאמר לי: "וואו איזה רצף של הצלחות, אתם על הגל", ובמקום שזה ישמח אותי, זה השאיר אותי עם טעם מר. הרי זה לא באמת מרגיש ככה. האם יכול להיות שזה מה שרואים מבחוץ? לא הרגשתי עם זה בנוח.

אבל למה אני לא מרגישה עם זה בנוח? 

הפוסט הזה הוא יותר סשן טיפול עצמי. אני כותבת אותו לכם, אבל בעצם אני כותבת אותו לי. אנחנו אחרי גיוס של פרה-סיד, ומשימה על גבול הבלתי אפשרית עומדת לפתחינו - להוכיח שאלי הבוטית יכולה להצליח גם מחוץ לישראל. וזה מפחיד נורא. ואני נורא נורא רוצה להצליח. אבל יותר משאני רוצה להצליח, אני מפחדת להיכשל. אני מפחדת לאכזב את כל מי שעוקב אחרי הדרך שלנו, אבל גם את עצמי.

אז אני צריכה לנרמל קצת כשלונות. להזכיר לעצמי שזה ממש בסדר.

אז הנה כישלון אחד שחווינו בדרך:

לפני כמה חודשים פנו אלינו 2 סטודנטים. "היי! אנחנו מתל חי. נרשמנו לאלי הבוטית, אנחנו ממש אוהבים את הרעיון, אבל כל הפרופילים שאנחנו מקבלים הם מתל אביב כי אלי הבוטית לא כל כך הגיעה לתל חי. מה אפשר לעשות"? הם היו בעיצומה של תכנית יזמות וישר ראיתי את ההזדמנות - בואו נעשה סבב מיוחד של אלי הבוטית למכללת תל חי והסביבה. הפוטנציאל מדהים - יש שם בערך 5000 סטודנטים, נניח שחצי מהם רווקים, נניח שנגיע רק לחצי מהם - זה בערך 1000 נשים וגברים ובזמנו זה היה מספר נורא משמעותי, וגם דרך להתרחב צפונה ולצאת מהבועה התל אביבית. 

(היה לי גם חלום לפצח מודל B2B כך שאלי הבוטית תעשה סבבים מיוחדים לארגונים שירצו, וזו הייתה דרל אחת לבחון את זה).

הסטודנטים התלהבו מהרעיון ויצאנו לדרך. התכנית הייתה שהם אחראים לכל הצד השיווקי (הם שם, מכירים את האנשים והסביבה, נמצאים בכל קבוצות הפייסבוק והווצאפ הרלוונטיות), ואנחנו מייצרים להם בוטית חדשה רק לתל חי. מהיום שסגרנו את כל הפרטים, קבענו לצאת לסבב תל חי תוך שבועיים.

במשך שבועיים שלמים כל משאבי הפיתוח הוקצו לזה. לא בהכרח כי זה הרבה עבודה, אלא כי משאבי הפיתוח שלנו היו מינימליים. זה דרש שינויי ארכיטקטורה ושינויים בדאטה בייס כדי שיוזרים מתל חי לא יתערבבו עם יוזרים אחרים.

אחרי שבועיים של עבודה ושניה לפני שאמור להתחיל הסבב, נרשמו רק 100 איש. 10% ממה שציפינו.

ביום הראשון של הסבב, הגעתי לתל חי לאירוע השקת הסבב. קיווינו שלאירוע יהיו אדוות, אבל לא היו. היה אירוע מוצלח, בר מלא בסטודנטים שבאו לשמוע על יזמות ודייטינג, אבל זה לא שינה את מספר הנרשמים. 

הסטטיסטיקות שלנו מראות שכשמתחיל סבב ואנשים מקבלים פרופילים של נשים\גברים פוטנציאליים, זה מייצר שיח ובימים האלה יותר אנשים מספרים על זה לחברים שלהם. בשלב הזה ממש קיווינו שזה יקרה גם בתל חי. זה לא קרה. כלומר זה קרה > עלינו מ100 ל120 אנשים. וזהו.

כשחלמנו על 1000 יוזרים, קיווינו שמתל חי הם יעברו לאלי הבוטית הרגילה ויצטרפו גם לסבבים הרגילים. רק 30% מתוך ה120 עברו.

ואם זה לא מספיק, עד היום אנחנו גוררים באגים משינויי הארכיטקטורה שעשינו אז. עד היום פונים אלינו לתמיכה אנשים שהתברברו בין הבוטית של תל חי לאלי הבוטית ולא מבינים למה הם לא מקבלים התאמות.

כישלון מכל הכיוונים.

אבל אתם יודעים מה? נכשלנו, ושום דבר לא קרה. השמיים לא נפלו. זה לא השפיע על הגיוס. זה לא השפיע על שאר היוזרים שלנו. במאקרו, זה פשוט לא השפיע על כלום. ניסינו, נכשלנו, למדנו. וזהו, ממשיכים קדימה.

מה למדנו?

1. לא היה הגיוני לקוות ששני סטודנטים מן המניין ללא ניסיון יצליחו לשווק מוצר לאלפי אנשים. הם היו מדהימים ועשו כל מה שהם יכולים, אבל זה לא מספיק. ואם יצאנו למהלך כזה שעולה לנו במשאבי פיתוח, צריך להשקיע גם משאבי שיווק אמיתיים.
2. לא יוצאים לפתח לפני שיש וולידציה. היינו צריכים לבדוק קודם כל אם בכלל יש פוטנציאל, אם אנשים מתעניינים, לייצר רשימת המתנה, ואז להחליט האם שווה לפתח את זה.

יש לי לפחות עוד שניים שלושה כשלונות כאלה, אבל אולי בהזדמנות אחרת.

אני מקווה לזכור בחודשים הקרובים את מה שכתבתי לכם פה. שפשוט צריך לנסות ולהתקדם, והדרך הזו תביא עוד כשלונות. וככל שנתקדם הכשלונות גם יהיו גדולים יותר. אבל זה רק סימן שאנחנו מנסים דברים גדולים יותר. 

ואם ניכשל - לא נורא. השמש תזרח גם למחרת בבוקר.

   -------------

אליאנה היא המייסדת ושותפה במיזם אלי הבוטית, בוטית בטלגרם שמאפשרת למצוא אהבה בתוך המעגלים החברתיים, כמו פעם.