ערן: באמת היה ערפל מאוד כבד, והיה תחושה של אבדן שליטה באיזה שהוא מקום, כי אתה לא מבין מה קורה, אתה פתאום מתעורר למציאות שהיא שונה, פעלת תחת הנחות מסוימות, ופתאום ההנחות האלה התערערו, זה משהו שגורם לך ממש לתחושת אבדן שליטה. אני חושב שאנחנו פשוט מקבלים הרבה ביטחון מהעשייה, כי כשיש לך ערפל, אני משתמש במונח רלוונטי … לקרב, כן, אתה יכול לחכות שהוא יתבהר, או שאתה יכול להתקדם צעד ולראות אם הצעד הזה גרם לו להתבהר. 

דריה: היי לכולם, אני דריה ורטהיים ואתם הגעתם ל-startup for start up, בשביעי אוקטובר כולנו התעוררנו למציאות חדשה שהעלתה המון שאלות. הרבה מהן היו קשורות לביטחון האישי שלנו, אבל לא מעט גם היו קשורות לשגרה ולמציאות היומיומית של כל אחד ואחד מאיתנו. איך והאם אנחנו אמורים להמשיך כרגיל? ועבור מאנדי כחברה ובהובלת הלידרשיפ שלנו, הבנו כבר בשעות הראשונות של היום שיש פה משהו שצריך לתקשר לעובדים ולנהל פנימית, למרות תנאי החוסר ודאות שאפפו את כולנו. אז על זה אנחנו נרצה לדבר בפרק היום. אנחנו אמנם כמה שבועות אחרי שהכל התחיל, האמת בדיוק חודש. וחלק מסימני השאלה הם כבר פחות גדולים, אבל עדיין חוסר ודאות זה משהו שמלווה את כולנו עדיין ולצד זה יש גם חברות שצריכות להמשיך ולהתקיים ולנהל שגרה עסקית בתוך חוסר הוודאות הזאת. אז היי רועי,

רועי: שלום.

דריה: היי ערן.

ערן: היי דריה. 

רועי: לחצת על רקורד? לא שמתי לב.

דריה: לחצתי עוד לפני שנכנסתם, לוודא שאין פה בלגנים. למי שבמקרה שומע את הפרק הזה, מצטרף לפודקאסט פעם ראשונה, אז נספר שאתם המייסדים והמנכ״לים של מאנדי. אז אני רוצה רגע לחזור לשביעי לאוקטובר. ערן אולי אני אתחיל איתך, איפה זה, מה קורה לך באותו יום?

ערן: ממש ברמה האישית?

דריה: כן, ברמה אישית. 

ערן: סבבה. זה קצת מזכיר לי את ה-9.11, כשאני כאילו ב-9.11 זוכר את כל הפרטים מאותו יום.

דריה: כן, כל אחד זוכר איפה הוא היה.

ערן: כן, איפה היה, מה הוא עושה. אז ב-7.11 זה, אני פשוט התעוררתי קצת לפני כי יש לי תינוק קטן, אז הוא התעורר מוקדם, אני חושב שהוא התעורר ב- שש ורבע.

דריה: רגע לפני האזעקות הראשונות.

ערן: כן, הכין אותנו. ואני זוכר שבאמת בשעה הראשונה, כזה היה חוסר וודאות, מה קרה, קרה משהו, ניסיתי להבין והתחלנו להתכתב, יש לנו קבוצה של ההנהלה- בוואטסאפ.

דריה: זהו, כמה מהר מתחילים להתכתב?

ערן: ממש מהר. האמת שהסתכלתי היום, כשאני מסתכל על ההודעות שהיו אז, זה מאוד מעניין. התחלנו להתכתב בשבע וחצי, רבע לשמונה, ושמונה. וגם כולם כזה היו בחוסר וודאות, התחילו לרוץ כל מיני סרטונים בוואטסאפ, התחלנו להבין שזה משהו חריג. והתחלנו לעשות דברים, כאילו ממש. אחד הדברים הראשונים שעשינו, היו חבר'ה מארצות הברית, מנהלים בכירים, שהיו אמורים להגיע לפה לישראל, היינו אוף סייט. ובשעה שמונה, החלטנו לבטל להם את הטיסות והצוות של שירן, ממש התחיל לעבוד, להבין, כאילו, אם יש לנו עובדים בדרום, מה אנחנו יכולים לעזור, מה לעשות, ממש ממש תוך חצי שעה. 

דריה: זהו, עכשיו בסוף השעות הראשונות האלה שאתה מתאר כאילו באמת נראה לי כל אחד מאיתנו זוכר איך הוא קם ומה קרה באותו רגע, אבל אתם מעבר למציאות החדשה שאתם מתעוררים אליה באופן אישי, יש לכם גם אחריות עכשיו גם על חברה שלמה. אתה מתאר סיטואציה שתוך שעה וחצי כאילו מהרגע שהכל התחיל כבר שיניתם תוכניות. רועי, אולי אני אשאל אותך מאיפה הביטחון להתחיל ולפעול, כאילו מה אם זה איזה שהוא אירוע קטן  שמסתיים בצורה נקודתית מאוד מהר, אנחנו עוד לא יודעים כלום באותו זמן וכבר שיניתם אולי משהו שהוא משמעותי לחברה. 

רועי: כן, אז אני הסיפור שלי טיפה שונה משל ערן, אני הייתי ביוון.

ערן: How convincing

רועי: אבל ההודעות עדיין הגיעו, ואת האמת זה היום האחרון שלנו ביוון. איך שהוא המטוס יצא, המטוס אחרינו כבר לא יצא, אבל בבוקר עוד התעוררנו במלון, זה בדיוק התחיל. והתחילו כבר- כל הקבוצות נדלקו לא רק של ההנהלה. ואני חושב שהפעולה הראשונה שהייתה של הצד האזרחי, הייתה לפנות אנשים מעוטף, משפחות, לייצר פינוי. ושם פנו אליי, כאילו אם אנחנו יכולים לעזור בזה, ואני זוכר שכתבתי לערן רוזן-

דריה: מה-social impact אצלנו הצוות שאחראי,

רועי: כן, מהצוות שאחראי על זה, כי הוא מי שהיה זמין, עד שהגעתי לשדה, זה חצי שעה אחרי זה, כבר הייתה מערכת באוויר והתחילה לקבל בקשות, אז כלומר הגבנו גם ברמה של הצוות שכאילו אפשר לדבר עליו של ה- emergency responseשל העזרה באזור האסון, אני חושב שזה ליווה אותנו מאז. כלומר, העשייה והתרומה והיכולת שלנו לבוא ולעשות משהו בנידון. אבל בשניות הראשונות, לא יודעים, אומרים שצריך לפנות. היוזמה הזו, דרך אגב, היא קמה כל כך מהר, שעינת גז הרימה אותה, ישר. 

דריה: עינת גז מפאפאיה גלובל שגם איתה בדיוק הקלטנו פרק, זה יצא טוב.

רועי: כן, זה היה מדהים, ואנחנו פשוט שמנו את הצד הטכני מאחור שתומך, היו באותו ערב כבר איזה 2000 או 3000 הצעות לאירוח, ושוב השאלה מה האלטרנטיבה, לא לעשות כלום, להישאר ולחשוב, אז אם יש לנו משהו שהוא ברור, שהוא די ברור, מישהו צריך עזרה ובוא נעזור לו, אז זה הגיוני. אם יש לנו איזה שהוא ספק לגבי הטיסות, אז בוא נשנה את זה, כי בוא נגיד על הסיכוי- בצד אחד אנחנו עושים דיליי קטן בתוכניות שלנו ובצד השני  הם לא יוכלו לצאת מפה.

דריה: כן, זה סיכוי מול סיכון.

רועי: ופשוט מחליטים ומתקדמים ואני חושב שאנחנו מאוד דינאמיים איך שלא יהיה, ופשוט יודעים לקבל גם החלטות. כלומר, אני חושב שהמבנה שלנו תומך יחסית ב- יאללה בוא נחתוך, נתקדם וזה בסדר וזה עולה, במקרה הזה זה היה מאוד מלמעלה. בסדר? 

דריה: אז אני אגיד רק את הזווית שלי, איך אני חוויתי את הימים הראשונים. באמת, יום שבת, שוב, הייתי בשוק נראה לי כמו כולם, ויום ראשון כבר אני זוכרת שהיו המון הודעות בסלק, כאילו אולי אפילו זה היה שבת בערב ששירן שלחה הודעה כבר לכל העובדים. ולי זה מיד נתן איזו שהיא תחושה מרגיעה, תחושה שכזה מאנדיי על הדברים, ושאנחנו מתייחסים למצב ועושים דברים, ושאני יכולה גם, יש לי את מי לשאול שאלות, אם יש לי שאלות בנוגע לצוות, בנוגע לעבודה שלי. אבל דווקא אני רוצה להחזיר את זה עוד פעם אליכם, כאילו, אני חושבת שתגובה אפילו מתבקשת בתקופה כזאת, זה שנייה, רגע, בואו נראה מה קורה ואז נחליט מה עושים ועשיתם ממש ההיפך.

רועי: אני אגיד לך משהו מעניין, כי גם אני ככה- אני חושב ששוב, בימים הראשונים אנחנו תפסנו תפקידים בלי לדבר על זה אפילו, גם עד עכשיו לא דיברנו על זה שזה מה שעשינו. שערן כמובן חושב על כל ההשלכות האפשריות של הכל, ואני יותר הלכתי למקומות של איפה צריך אותנו וה– emergency response והדברים האלה, ואני אומר את זה מהצד, שאני מסתכל על הקבוצה של ה-core leadership, ישר מהשנייה הראשונה התחילו להריץ השלכות. מה יכול להיות פה ומה יכול להיות פה, מה אנחנו מפספסים, ואיזה עוד אירועים יש פה בחברה שצריך לעשות בהם משהו, פשוט לאסוף אינפורמציה ולראות מה אפשר לעשות ואז לקבל החלטה. וזה לא הפסיק, זה פשוט, אני חושב שכאילו שישי שבת, כל השישי שבת זה היה איזה עוד דברים יש, תפנו גם לאנשים, תבינו מה התוכניות שלהם, מה אנחנו צריכים לעשות, אנשים התגייסו, אפשר לעזור להם. חשבו על כל דבר אפשרי והעלו את כל האופציות האפשריות של הדברים, וקיבלנו שם החלטות, ואם היה צריך להתייעץ עם מישהו, או שמישהו אחר היה צריך לקבל החלטה, דיברו איתו, ופשוט זה היה כזה עבודה. 

ערן: אני חושב שנגעת פה בנקודה ממש טובה, כי אני זוכר את התחושה, אני יכול להתחבר לתחושה שהייתה לי בשביעי באוקטובר, תחושה של שוק, כולם. רחובות היו ריקים, אנשים הסתגרו בבתים, אנשים ניסו להבין מה קורה, התמונה הייתה מאוד לא ברורה. עכשיו תראי, אני חושב ש-א' זה חלק מה-DNA שלנו, באמת היה ערפל מאוד כבד והיה תחושה של אובדן שליטה באיזה שהוא מקום, כי אתה לא מבין מה קורה, אתה פתאום מתעורר למציאות שהיא שונה, פעלת תחת הנחות מסוימות ופתאום ההנחות האלה התערערו, זה משהו שגורם לך ממש לתחושת אבדן שליטה. אני חושב שמשהו ב-DNA שלנו, ואיך שאנחנו מגיבים באירועים כאלה, הוא מאוד בעשייה. עכשיו, את יכולה באמת להגיד האם העשייה נכונה או לא נכונה, האם ההחלטה לעצור את הטיסות הייתה נכונה, האם ההחלטה לפתוח את המערכת הזאת של לעזור לתושבים הייתה נכונה, להוציא את ההודעה לחברה שאמרנו להם בעצם- אתם יכולים להישאר בבית וכולי, אם היא הייתה נכונה. אני חושב שאנחנו פשוט מקבלים הרבה ביטחון מעשייה, כי כשיש לך ערפל, אני משתמש במונח רלוונטי אחרי קרב, אתה יכול לחכות שהוא יתבהר או שאתה יכול להתקדם צעד ולראות אם הצעד הזה גרם לו להתבהר. אז מה שעשינו פשוט התקדמנו והתקדמנו והתקדמנו ועשינו, וזה גם מצד אחד ברמה הפסיכולוגית החזיר לנו קצת את השליטה, כי הנה, אתה עושה משהו במקום לקפוא, וגרם לתחושת ביטחון באיזה שהוא מקום, הנה, אנחנו עושים את הדברים. לפי מה שכרגע נראה לנו- הוא הדבר הנכון ביותר. האם יכול להיות שזה יתברר כטעות בהמשך? כן, אבל בכל זאת אתה מחזיר את השליטה לידיים שלך, אז להמתין ולנסות להבין מה קורה לאורך זמן, שזה תחושה מאוד משתקת.

דריה: זהו, זה לחכות שההחלטה אולי תגיע ממקום שאין לך דרך לשלוט בזה בכלל.

ערן: כן.

דריה: כאילו אתם מתארים כאן, בעצם זה קצת דומה לעבודה אולי בשגרה עם מאנדיי של עבודה עם כמה שיותר מידע, כמה שיותר דאטה, זאת אומרת, מה אנחנו כן יודעים ומה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה.

ערן: ומה שאנחנו יכולים לעשות ולטעות, זה גם חלק מה-DNA.

דריה: נכון.

רועי: יש עוד תוספת שזה בעצם היכולת שלנו לשחרר, כלומר, היו כמה דברים קריטיים באותו שבוע ופשוט ויתרנו עליהם, כי הבנו שיש פה משהו גדול, גם אם לא הבנו אותו עד הסוף, אז כאילו-

דריה: מה למשל?

ערן: אוף סייט.

רועי: היה אוף סייט של מלא אנשים שהיו צריכים לבוא לפה ועוד המון דברים, גם כל אחד יש לו את התוכניות שלו, 

דריה: כל אחד יש לו את הדבר הגדול שלו.

רועי: ואנחנו התקדמנו עם זה, ופשוט איפה שהוא אני חושב שאנחנו – זה קורה טבעית, אבל אנחנו פשוט מתאפסים על מציאות חדשה ומשחררים את מה שרצינו, כי קל גם הרבה פעמים לנסות לייצר ביטחון בזה שנמשיך בכוח לעשות את מה שרצינו לעשות, לא משנה מה, אבל אני חושב שבסיטואציות כאלה לאורך זמן, אפילו מעט זמן, זה כבר גורם לך לכאב גדול-

דריה: לתסכול עוד יותר גדול.

רועי: ותסכול עוד יותר גדול כי פשוט אי אפשר לעשות את זה.

דריה: לגמרי. 

רועי: אז ה-לשחרר הזה ולהתאים את עצמנו ששוב, העשייה מאוד מאפשרת את זה, כי את עושה משהו חדש אז את כבר נכנסת למוד החדש. 

ערן: אני חושב שבגדול בעצם התפרשנו על שלושה מישורים עיקריים ואפשר להתחיל בכל אחד מהם אם את רוצה. אחד זה הנושא של התורמה של מאנדי למדינה, למאמץ, אפשר להרחיב על זה. השני זה היערכות של החברה, תוכנית continuity, מה קורה אם, היערכות לכל מיני תרחישים. והשלישי זה תמיכה, בעצם הארגון של people pair בהובלת שירן,  תמיכה בעובדים, תמיכה באנשים שהלכו למילואים, תמיכה באנשים שבני הזוג שלהם או בנות הזוג שלהם הלכו למילואים. ותמיכה נפשית לכל מי שנמצא פה בחברה. אז ממש התסכלנו על שלושת החזיתות האלה ובכל אחת מהן ניסינו לפעול כמה שיותר בשביל לעזור.

דריה: אז אני חושבת שזה מעולה, לפרק את זה לכל אחד מהדברים האלה, אז בואו נתחיל בראשון, שזה בעצם איך מאנדיי תורמת או תומכת בסיוע למלחמה, ואני כן אגיד מראש, אנחנו חברה גדולה, אנחנו לא סטארטאפ קטן ויש לנו יותר משאבים, אבל לצורך העניין גם בדיוק ביום חמישי הקלטתי פרק עם עופר פמילייר שהוא יזם של סטארט אפ של 30 אנשים שסיפר איך הם עשו את זה, אז אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את הזווית שלו ולהתחבר לזה מהמקום שלו, אם הוא מוצא לנכון, של איך לתרום. אז אך באמת עשינו את זה במאנדיי ולמה? 

רועי: אז דבר ראשון בוא נגיד מה עשינו, אחד הדברים הכי בסיסיים שאנחנו עושים גם היום, זה לנהל מחשובית את כל החמ"לים שנוצרו, יש איזה 360 ומשהו כזה חמ"לים שמנוהלים כרגע על הפלטפורמה.

ערן: שנבין שנייה מה זה חמ"ל? מה שקורה באספו זה חמ"ל אחד, כן?

דריה: כן, שזה חתיכת-

רועי: יש שם ספציפית, יש שם 5 פרויקטים, אז זה -5 ויש לנו 360 כאלה בכל הארץ.

דריה: כן, התארגנות מכל סוג כמעט.

רועי: כן, אז נניח מתארגנות שהיה למצוא אנשים שיודעים לקחת דם, להזמנות לצבא, לאוכל, להסעות, לפסיכולוגים, לכל יוזמה שהייתה, בעצם הגיעו אלינו גם מגורמים ממשלתיים שאנחנו עוזרים להם וגם מכל הגורמים האזרחיים. ופה דווקא התחלנו את הדבר הזה לפני שנתיים-שלוש בקורונה, כאילו בדיוק כשהיה את זה, ראינו שאנחנו יכולים להיכנס לתוך אירוע, שאז זה היה המשלט, ובתוך כמה שעות למחשב את הכל שם ושכולם יהיה להם בסדר, וכל הרכש וכל ההצעות וכל הספקים וכל הדרישות, והכל כאילו יהיה מנוהל מאוד מסודר, וזה אפשר להם שם לרוץ בצורה מיטבית. ומאז הקמנו צוות שנקרא Emergency Response Team, שטס בכל העולם לאזורי אסון, 

דריה: אזורי משבר.

רועי: ממש נוחת באזורי אסון ועוזר למחשב אותם. גם במלחמה עם אוקראינה טסנו 30 איש לפולין, והם עבדו שם לקלוט את הפליטים, ומחשבנו את כל הקליטה של הפליטים בכמה מדינות גם, אחרי זה נסענו לעוד מדינות.

דריה: אז בעצם זה ידע שכבר היה לנו לפני, זאת אומרת גם היכולת לפעול מהר זה משהו שפשוט כבר השתמשנו בידע שהיה לנו ויכולנו עכשיו להשתמש.

ערן: אבל לא בסקייל כזה, זה השוני, כי כמו שרועי אמר, הצוות הזה היה טס לאזורים מסוימים, בדרך כלל מטפל באירוע אחד, שניים מקסימום. פה בעצם כמות הדרישות שקיבלנו הייתה מטורפת, ואם אני אתחבר שנייה למה שרועי אמר,

רועי: זה 50 ביום בערך, כאילו זה היה 50 בקשות, לבנייה של חמ"לים ביום,

דריה: מפרויקט אחד שעובדים עליו בדרך כלל, על עשרות.

רועי: אז בשיא היו לנו 200 עובדים שהתנדבו להטמיע, צריך לדעת להטמיע, צריך להבין צרכים, צריך לדעת לבנות את זה כמו שכל חמ"ל היה צריך בדיוק בשביל עצמו.

ערן: זה מטורף.

דריה: אני תכף אגיד מה זה עשה לנו כעובדים, אבל מעניין אותי גם לשמוע למה אתם עשיתם את זה, כי אתם מתארים פה 200 עובדים, זה כמות מטורפת של עובדים שכרגע לא עושים את מה שהם אמורים לעשות ומשקיעים את כל הזמן שלהם בדברים שלא תכננו עד לפני רגע. יכולתם גם להגיד: אנחנו לוקחים חמישה פרויקטים וזו התרומה שלנו, נכון? כאילו, למה ללכת על סקייל כזה?

רועי: בעצם, זה טוב לעשות, בסדר? ואם אנחנו לא עושים ורואים חדשות, וחושבים שחדשות זה עוזר לנו כי אנחנו איך שהוא מעורבים במשהו, זה פשוט לא נכון, אנחנו יכולים פשוט לפגוע בעצמנו וזה לא תורם. אז אמרנו דבר ראשון, אני לא חושב שאנשים יכלו לעבוד ממש ולהיות מרוכזים באיזושהי סיטואציה. ולעבוד בלעזור לאחרים זה משהו שאנשים כן יכלו לעשות ורצו לעשות וזה עזר להם. אז בשבועיים הראשונים, שזה שבועיים, זה כאילו אירוע כל כך משמעותי שזה שבועיים שכאילו, רק דחפנו את כולם כמה שיותר לעשות משהו, בסדר. אם אתם רוצים להמשיך לעבוד, תעבדו. אם אתם רוצים להתנדב, הנה, יש לכם פה רשימה של אין סוף דברים, ורק הוספנו דווקא ורק שאנשים יהיו בעשייה. ובשבועות הראשונים התנדבו- אמרתי 200 איש בשיא, זה לא היה מספיק,

דריה: נכון, זה היה כל הזמן-

רועי: זה לא היה מספיק, היה חוסר מאוד גדול באנשים שייכנסו, יבינו אופרציה, יבינו איך לתפעל אותה, יבינו איך לבנות את המערכת של זה, גייסנו בסוף גם לקוחות שלנו ויגייסנו פרטנרים מדהימים שלנו,

דריה: שהסכימו גם להתנדב.

רועי: שגם רצו להתנדב וגם עשו את זה, אז כלומר זה היה משהו שהוא יוניק שאנשים היה חסר בהמון מקומות.

דריה: כן, אני אגיד גם באמת על הזווית שלי, שאמרת, אנשים לא בהכרח יכלו לעבוד בכלל בימים הראשונים, הכל היה כל כך כאוטי והיכולת להתרכז הייתה אפסית ופתאום כיש לי את היכולת לעשות משימה שאני גם יודעת שנותנת ערך אמיתי עכשיו למישהו שצריך, פתאום זה נותן בוסט של מוטיבציה ואנגריה ומפקס, ואני פתאום הרגשתי שאני יכולה לתרום, והצוות פתאום ממש נתרם, כאילו, כזה כולם קצת כבויים, קצת אבודים וברגע שמקבלים איזושהי משימה שמבינים מה זה נותן לבן אדם שבסוף מקבל איזושהי תרומה או משהו, הם על זה לגמרי. וזה עשה שינוי מטורף.

רערן: אני חושב שאם אני מתייחס למה שהיא אמרה, אני גם שמעתי את הפרק שהקלטתם עם הקליניקה, אז בעצם יש משהו שחוזר כמו מנטרה, יש שלושה רכיבי חוסן, שייכות, משמעות ושליטה. אז שלושתם די נלקחו מאיתנו באותו בוקר נורא בשביעי באוקטובר. פתאום מה המשמעות של מה שאני עושה, איזו שליטה יש לי על החיים שלי, פתאום אני מבין שבוקר אחד אני מתעורר למציאות אחרת. וניסינו להחזיר את זה, כמה שאפשר. אז אני חושב שקיבלנו מההתנדבות הזאתי כולם פה המון משמעות. פתאום אתה עובר למצב שאתה רואה חדשות ורק נכנסת לדיכאון מכל דיווח, ל-הנה אני עושה משהו, ופתאום אתה מתנתק ואתה אומר: הנה אני תורם. יש משמעות לקיום שלי, לעשייה שלי, אנשים נתרמים מזה, זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב בהיבט החוסן, זה נותן לך שליטה על הזמן שלך, וזה שגם נתנו לאנשים להחליט מה הם עושים, זה נותן לך תחושת שליטה, כאילו אוקיי, אני יכול לשלוט על הזמן שלי, אני יכול להחליט אם אני מתנדב או עובד או לא עושה לא את זה ולא את זה. והשייכות אני חושב שזה גם חלק חשוב, כי מהרגע הראשון היה לנו ברור שמאנדיי היא מקום יציב, ואנשים מרגישים שייכים לארגון הזה והוא משמעותי מבחינתם בהרבה מאוד היבטים. אז ניסינו לקחת את כל רכיבי החוסן האלה ולהקרין אותם כלפי אנשים ולתת להם בחזרה to claim them. 

דריה: ממש ככה. אז בוא נעבור באמת לדבר הבא שהתמקדנו בו.

ערן: כן, אז הדבר הבא שדיברתי זה הנושא של ה-continuity של החברה. בעצם כמו שרועי אמר, הצד השני, זאת אומרת, צד אחד, בואו נתנדב ונתרום למדינה, לצבא, לאזרחים פה. מצד שני, איך אנחנו דואגים שהביזנס לא ייפגע כמה שיותר.

דריה: היו לכם על ההתחלה מחשבות על היעדים, איך שומרים עליהם, אם בכלל?

רועי: אני חושב שפחות היעדים, יותר על זה שלקוחות יקבלו תשובה ושהכל יהיה באוויר ויהיה טוב וש- יעדים זה התקדמות קדימה. אז אני חושב שאת ההתקדמות הקדימה ניסינו לראות כאילו כמה אפשר וכמה לא ומתי וגם  את האמת לא חושב שחשבנו על זה, זה לא משהו שדיברנו עליו. 

ערן: כן. 

רועי: מה שכן דיברנו עליו זה איך מייצבים. כלומר, עושים צעד אחורה, הכל צריך להיות יציב. נניח, תמיכה, אם יש לו לקוחות, כי הם לא צריכים להיפגע מזה זה פשוט לא יעזור לאף אחד, מהר מאוד הבנו שאם מאנדיי תיפגע כחברה, כל הדברים שערן דיבר עליהם, גם הם מתפרקים,

דריה: גם הם יפגעו.

רועי: גם הם יפגעו והיה ברור שצריך לשמור על זה. למזלנו אנחנו גם 1700 עובדים ו-700 מהם לא בארץ, הם בלונדון וניו יורק ובאוסטרליה, יש עוד כמה. 

דריה: תודה לכולם.

ערן: הם גם התגייסו מאוד,

דריה: לא, זה באמת נכון, זה-

רועי: הם גם התגייסו מאוד וככה החזיקו את זה, הם גם נרתמו ושלחו לנו דברים מחממים את הלב,

דריה: שלחו לנו מכתבים.

רועי: מכתבים שלחו וסרטים וזה, אבל הם גם held effort, כמו שאומרים,

דריה: כן, יכולנו להסתמך עליהם שהם יחזיקו קצת יותר בזמן-

ערן: כן, אני חושב שמבחינת האספקט הזה אז יש פה כמה היבטים, כאילו באמת הדבר ראשון כאילו לוודא ש- רצו כל מיני תרחישים בראש, מה קורה אם יש חזית צפונית, מה קורה אם יש פה נפילות חשמל כמה שעות או ימים. שוב, אני לא יודע מה הסבירות של זה, אני לא מומחה צבאי בכלל, אבל נערכנו לכל מיני מקרים לתגובות חלק מהדברים שלחנו עובדים ללונדון, למשרד שלנו בלונדון  שהם כל מיני אנשי מפתח שמנהלים מערכות, אמרנו אם נגיד חלילה תהיה פה הפרעה בתקשורת, הפרעה בחשמל, שוב, אני חושב שהסבירות של זה היא מאוד נמוכה, אבל אמרנו- better safe than sorry. 

דריה: יש עובדים שקיבלו כמו גנרטורים כאלה הביתה.

ערן: נכון, בטריות, שאם לא יהיה חשמל, צריך ללפ-טופ,

רועי: טלפונים לווייניים. הלכנו עד הסוף. עכשיו מה זאת אומרת? פשוט התחלנו לחשוב על סיטואציות מסוימות ולהגיד איזה סיטואציה אנחנו רוצים להתכונן אליה. פשוט התכוננו לסיטואציה. עכשיו, אני הרגשתי שהיה קשה לחלק מהאנשים להבין שזה סיטואציה שאנחנו המצאנו. ונניח כאילו יש לה סבירות מסוימת, אני לא יודע מה הסבירות שלה,

דריה: כן, לא קיבלתם ידיעות מודיעיניות,

ערן: לא, ממש לא.

רועי: אז נניח כאילו שלא יהיה פה חשמל, או שיהיה התקפה של המון טילים מהצפון ולא נוכל באמת לפעול, או לדבר, או לתקשר. אז פשוט אמרנו, זו הסיטואציה שאנחנו רוצים להתכונן אליה. 

דריה: וזה עוד דרך לקבל שליטה על המצב.

רועי: לגמרי.

ערן: בדיוק. נותן ביטחון. זה העניין, כאילו, אתה מחזיר שליטה. כאילו, פתאום יש משהו, איזשהו איום שהיה בסבירות נגיד 0.0001 הפך עלה לסבירות אחוז. 

דריה: כן.

ערן: האם אני רוצה לסכן את החברה במקרה הזה? לא. אז נערכים לזה,

דריה: ומקסימום אומרים: טוב, לא היינו צריכים לעשות את זה. 

רועי: פה שווה לגלות- וגילינו את זה, הקמנו את החברה כחברה ישראלית, שכל ההנהלה שלה פה, ובהמון סיטואציות צריך מישהו מה- core leadership שיהיה המבוגר האחראי, נניח בכל מיני סיטואציות של סקיורטי וכל מיני כאלה וניסינו למצוא מישהו שיטוס ללונדון מה-core leadership, אף אחד לא מוכן. 

דריה: וואו. 

רועי: אז התחלנו לראות איך.

דריה: כזה היתרונות והחסרונות של- 

רועי: כן, אנחנו פשוט רוצים להישאר פה בסיטואציה הזאת ואין מה לעשות, אז ניסינו לראות איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה, אבל בסופו של דבר זה נקודה כאילו בסיטואציה הזאת.

דריה: לטוב ולרע כאילו אתה אומר,

רועי: כן, כאילו, ומשהו שיצא לנו מזה, זה שפתאום אנחנו מסתכלים על זה, גם לא רק על כל החברה, גם כל מחלקה לחוד וכל זה, ומסקנה אחת שהגענו אליה שאנחנו לא מבוזרים לחלוטין, שזה שלב של כל אבולוציה של כל חברה, זה גם לא טוב נניח אם לא היה ליגל, יש ליגל בניו יורק, אבל אם לא היה, אז זה היה מאט אותם מאוד כי הם צריכים לחכות לנו וכל מיני כאלה. אז פתאום ראינו את זה בעוד המון אספקטים של אופרציה, של סקיוריטי, של הכל, ושינינו גישה לייצר הרבה יותר מבוזרות באספקט הזה, שזה גם ככה צעד,

דריה: זה משהו שהיה צריך לקרות,

רועי: כן, ככה חברות צריכות להתנהל איך שלא יהיה, וככה אולי גררנו את זה צעד אחד קדימה עכשיו. 

ערן: כן, כן, לקחנו את זה מאוד לאקסטרים, אבל אני חושב שפשוט לי זה נתן המון שקט נפשי. כאילו שאני יודע שאין סיכון, שכבר כולם יודעים, יש מי, תחשבי, זה דברים קטנים, ממישהו שהוא יכול להיות מורשה חתימה בארה״ב עד לאנשי מפתח שטסו, דרך, כמו שאמרת, גיבויים לחשמל וסלולר.

דריה: בא לי לספר קצת על איך זה היה אצלנו בצוות. ראיתי גם את התהליך שאתם דיברתם עליו, ראיתי אותו מאוד גם אצלנו. בהתחלה היה את השוק הראשוני, אחר כך היה בלבול ואפילו קצת אבל על כל הדברים שלא יכולים לקרות. ואז די מהר ובאמת עם התמיכה שלכם ושל שירן התקשורת שעברה בכל מאנדי, עברנו למה כן, מה אנחנו כן יכולים לעשות ואיך אנחנו מביאים ערך גם בסיטואציה הנוכחית, ואיך אנחנו משנים את התוכניות שלנו בהתאם, וברגע שעשינו את הסוויץ' הזה, ממש ראיתי אצל כל הצוות, כאילו איך האווירה משתנה והמוטיבציה גדלה והרצון לעשות גדל. ואני חושבת שזה היה משהו שאפשר לראות גם ברמת החברה. זה היה מאוד משמעותי, כזה בשבועות הראשונים.

ערן: אני מסכים.

רועי: כן, נגעת בזה, ואולי שווה שנדבר טיפה על התקשורת הפנימית.

ערן: הנושא השלישי מה שאמרתי, כאילו כל הנושא של האנשים בחברה. אז אני חושב שתקשורת זה אספקט אחד, אבל א'-באמת אני רוצה להרים לצוות פיפל שלנו.

דריה: ממש, בהובלה של שירן נאווי,

ערן: בהובלה של שירן, שפשוט מיום שבת, ממש כמו שאמרתי, ביום שבת בשמונה וחצי, עד היום, פשוט כל הצוות נרתם. 

דריה: אני ממש, אני חושבת שמרגישים את זה בטירוף.

ערן: בטירוף, אבל תקשיבי, עד ל-detail האחרון, כאילו, מהאנשי מילואים שלנו שהתגייסו, יש לנו למעלה מ-130 אנשי מילואים שכרגע במילואים, דרך האנשים פה, החיבוק, הקליניקה, התקשורת, באמת, מוריד בפניהם את הכובע.

דריה: ממש. אז בוא נדבר על זה, שוב, אנחנו אומרים, הכל בחוסר ודאות, אתם מוצאים את היכולת כן לקבל איזושהי ודאות דרך עשייה. מה מתקשרים לחברה באותם רגעים?

ערן: אז עשינו הרבה תקשורים, כאילו ממש כל שבוע ממש מאז ואיך שהוא החלטנו ביחד עושים את השיחות חברה באנגלית, ואמרנו שאנחנו לא מסוגלים, אי אפשר, רק עברית יכולה-

רועי: עם האנשים שפה,

דריה: כן. להעביר את התחושות. 

רועי: כן, אז פיצלנו. עשינו פעמיים את הסשנים,

ערן: כל שבוע.

רועי: כל שבוע, וגם דיברנו עם המנהלים לחוד, ועם כל החברה, ועם הסייטים, עם כל הסייטים, ורק עם ישראל, וזה כל שבוע.

דריה: זאת אומרת, המון שיחות. 

רועי: המון שיחות, כן, המון להקשיב. אני בדרך הבנתי שאנחנו תמיד שואלים אנשים בסוף כל סשן כזה אם יש להם שאלות, והחלפתי את זה באיזושהי סיטואציה ב- האם אתם רוצים לשתף, זה הרבה יותר משמעותי. 

דריה: נכון. אני הייתי בסשנים האלה וגם עלו דברים שהם היו מאוד משמעותיים, גם היה מאוד מחזק בשבילי לשמוע אנשים אחרים משתפים, ואומרים דברים שאני הרגשתי גם, ושואלים שאלות שרציתי לשאול. אני חושבת שהתקשורת השוטפת מולנו זה באמת היה שוב, איזשהו עוגן שיכולנו להסתמך עליו לאורך השבועות, וגם אם לא היה הרבה להגיד,  לפעמים הייתה תחושה שאין כל כך הרבה להגיד, חוץ מ-אנחנו כאן, אלה כל המשאבים שעומדים בפניכם, יש את הקליניקה, יש את כל ה-HR שאפשר להתייעץ איתם, זה מה שאנחנו הולכים לעשות קדימה, גם אם אין הרבה ביטחון, אבל זה מה שאנחנו יודעים, זה נתן ממש תחושה.

ערן: אני חושב שהמסר הכי בסיסי והראשוני בעצם היה, את יודעת, חיבוק.

דריה: ממש.

ערן: דיברנו על המשמעות ושליטה, אבל השייכות פה היא קריטית. כאילו פתאום הכל מתערער. תקשיבי, מאנדיי הוא גוף חזק, יש לנו את המשאבים, יש פה אנשים מדהימים, יש לנו כוחות, את יודעת, זה עוצמה. ואנחנו כולנו שותפים לדבר הזה. ודבר ראשון חיבוק, ולהגיד לאנשים: אנחנו איתכם, וכל החברה מאחוריכם, ובאמת בהתחלה אמרנו ש- כמובן לא חייבים לבוא למשרד ושכולם יכולים לעבוד מהבית, אני חושב שבשבוע הראשון בגדול רק אני ורועי היינו פה, ועוד איזה עשרה אנשים, זה הזכיר לי את הימים הראשונים של הקורונה. אני באתי לפה כי את יודעת, כייף לי להיות עם רועי וכייף לי משהו ב- ללכת למשרד, גורם לי לתחושת שייכות מאוד חזקה. ואני חושב שאחרי איזה שבוע וחצי שבועיים, אמרנו לאנשים- תקשיבו, מי שרוצה, שיבוא. כאילו אנחנו פה, ואמרנו- תבואו לקומה 21, תגידו שלום, ובאמת כל מי שהגיע אמר שזה כיף, פתאום לראות בן אדם שאתה אוהב, שאתה מכיר, כאילו לראות אותו, זה נותן המון המון ביטחון. אפילו אם הם לא באים לעבוד,

דריה: כן, סתם להיות ביחד. אני בדיוק דיברתי עם דותן מהצוות שלי, והיא אמרה, היא לא הייתה במשרד המון זמן, באמת בעלה במילואים וילדים בלי מסגרות, והיא הצליחה שבוע שעבר, פעם ראשונה לבוא למשרד, והיא אמרה שיש בזה משהו כל כך משחרר רגע, היא אמרה, אני לא באמת הצלחתי לעבוד ולהיות ב-100% שלי, אבל היינו ביחד ב-לא 100% הזה, ויש בזה משהו שהוא מאוד מחזק, כאילו שניה גם לראות שאנשים באותו מצב כמו שלך. גם אם אתה לא מצליח להיות הכי יעיל בעולם, אבל אתם כן נכנסים לאיזשהו מוד של עבודה ביחד או איזשהו מוד של שגרה חדשה ביחד. שוב, זה פשוט מאוד מאוד מחזק. 

ערן: כן.  אני חושב שזה משהו מצחיק, כי באמת בשבועות הראשונים הייתי פוגש פה אנשים במעלית או מסדרון או סתם אנשים שבאו להגיד שלום וכאילו הרבה אנשים אמרו לי: תודה שאתה נותן לנו ביטחון, שלא אני אישית, אלא החברה. ואחד הדברים שכאילו עוברים לי בראש זה שכאילו אנשים מסתכלים על זה כמו היררכיה, כאילו ההנהלה פה מביאה ביטחון, אבל זה לא ככה, זה לא עובד ככה. אני ממש מרגיש שזה כמו איזה מעגל כזה. אני נגיד גם היה לי פה ימים מאוד קשים ברמה האישית, ואני קיבלתי ביטחון מאנשים, מהעשייה שלהם, מלראות אותם, אני חושב שכולנו שואבים ביטחון אחד מהשני, זה לא שהחברה נתנה ביטחון או האנשים נתנו ביטחון, זה אנחנו נותנים ביטחון אחד לשני, שראיתי את האנשים המדהימים פה שמתנדבים, זה מילא אותי בתחושת משמעות וביטחון, שראיתי פה אנשים במשרד, זה מילא אותי ביטחון, שזה לופ כזה, כאילו שאנחנו אחד בשביל השני ברמה מסוימת, זה מאוד משמעותי.

דריה: ורציתי באמת לשאול איך אתם ברמה האישית עם זה, כי בטוח גם לכם יש ימים לא טובים, אתם אפילו אומרים את זה, אני אפילו אוהבת שאתם אומרים את זה, כאילו, רועי לפעמים עוברים ליד המסדרון, שואלים מה קורה? הוא אומר: חרא.  וזה, כאילו אני אוהבת, אתם לא מנסים להחזיק את עצמכם, אבל איך בכל זאת, כזה בימים לא טובים, מה אתם עושים?

רועי: הרבה מדיטציה. 

ערן: תראי, יש לנו את ההנהלה המצומצמת, והחלטנו מאז שזה התחיל עד היום, אנחנו כל יום נפגשים, חצי שעה. לפעמים סתם-

רועי: אוכלים צהריים, יושבים,

ערן: כן, סתם. אנחנו מייצרים לנו מעגלים כאלה של אנשים שמחזיקים אותנו, שאנחנו מרגישים קרובים אליהם והם משמעותיים, ויש לנו כל מיני מעגלים כאלה, ואנחנו מרגישים ביחד בעיקר, לא מרגישים לבד. וזה שאנחנו משתפים גם גורם לאנשים לשתף אותנו.

רועי: כן, דניאל אמר לי שפתאום אומרים: וואי, איך אתם כולכם מאוד מסונכרנים. שזה עזר גם בלי קשר. אבל אולי נשמור את זה.

[צוחקים]

דריה: תשמרו הרגלים שאימצתם כאן לשגרה. איך אתם רואים את המשבר הזה, בסוף זה לא המשבר הראשון שמתמודדים איתו, אולי הוא הכי קשה, אולי הוא הכי גדול, אבל גם בקורונה היינו פה, זה שונה? אתם מרגישים שזה אחרת? 

ערן: תראי, כל משבר הוא שונה, ובכלל אני מרגיש שבשלוש שנים האחרונות איך שהוא אנחנו רצים ממשבר למשבר, כאילו מהקורונה, 

דריה: משבר כלכלי מאוד גדול.

ערן: משבר כלכלי מאוד גדול, אני לא יודע, איפול מה שהיה פה בפוליטיקה הישראלית בשנה האחרונה, שזה היה מאוד מאוד קשה נפשית, עכשיו עם הסיפור הזה. אני חושב שבעיקר, תראי, אי אפשר להשוות, כל משבר זה משהו אחר, זה לא נכון להשוות, זה יותר גדול, יותר קטן, כאילו זה מרוכב מאוד, אבל לי זה עוזר עם פרספקטיבה, כאילו של- יש משברים, כשאתה בתוך המשבר זה נראה מאוד רע, לפעמים אפילו מרגיש מיואש, או קשה לך, אבל משברים עוברים, יותר קצרים, יותר ארוכים, אתה יוצא מהם, וגם למדתי שמכל משבר יצאנו יותר חזקים, לפעמים לא רואים את זה בשנייה הראשונה, אבל זה משהו שאני כל הזמן מזכיר לעצמי. 

רועי: כן, ואני חושב שכאילו משהו שהוא קריטי זה דווקא לחשוב על אחרים. ברגע שאת מנסה לתת ביטחון לאחרים, את מנסה לעזור לאחרים, את מנסה לחשוב על אחרים, אוטומטית כאילו-

דריה: זה מחזק אותך. 

רועי: מאוד, מאוד. לא יודע אם זה רק תחושת שליטה או קארמה, או מה שזה לא יהיה, אבל זה כאילו הדרך היחידה לדעתי שהיא כאילו, כמו שנקרא, עובדת. אז אולי בגלל זה ככה נטינו לנקודה הזאת מאוד מהר מאוד חזק. 

דריה: כן, אני חושבת שבאמת גם אני נזכרת בקורונה, אז אני חושבת ששוב זה היה בקטן, אבל גם אז, כמו שאתה אמרת רועי, גם אז כבר מאנדיי עזרה לארגונים, וכאילו אולי זה באמת הדרך שלנו.

רועי: קורונה הוא מאוד כללי, אבל נניח אוקראינה זה היה מאוד ספציפי, וכולם פה מכירים אנשים ויש אנשים שהם שבורים, אז טסנו לשם 30 איש וגם אני חושב בנקודה ההיא זה נתן המון תחושה של עשייה, של ביטחון בחברה, של ביטחון במה שאני עושה, וכאילו, שוב, להבדיל מהסיטואציה כרגע שזה ככה, הדבר הזה בסדרי גודל, זו אותה תחושה, וגם, אני חושב שלאחרונה, ככה, ניסינו להחזיר אנשים כבר, לחזור לחברה, למשרד, ולחזור לעשייה, כלומר, לקחנו איזה שבועיים וחצי, שלושה נראה לי ככה, בסדר, הכל על פריז. ואחרי זה אמרנו, בסדר, אנחנו צריכים לחזור לעשות את הדברים במאנדיי, שוב, מתוך אותו הגיון בהתחלה, 

ערן: בהיבט הפסיכולוגי, 

רועי: גם בפסיכולוגי, גם זה. אני חושב שרגעי השפיות הכי גדולים שהיו לי זה שפתאום נכנסים לחדר ומדברים על משהו,

דריה: על עבודה.

רועי: כאילו על המוצר, על עבודה. זה פתאום החזיר אותי אחורה בזמן וככה-

דריה: זה מרגיש שפוי פתאום.

רועי: כן, זה בדיוק, הרגיש שפוי ואז- כאילו גם הבנו כמה זה חשוב, עם כל העובדה שיש סיטואציה שהיא כל כך קשה, פתאום לעשות משהו שלא קשור אליה בכלל, שוב, מפרספקטיבה של כמה זה, זה פתאום מאוד מחזק.

דריה: לגמרי. 

רועי: וגם אם זה רק לרגע, זה היה שעה אחת, ואז, את יודעת, הטלפון שלי מלא בכל שאר הדברים. אבל זה גם עשה לי מאוד טוב.

דריה: אני חושבת שמשהו ששמעתי אתכם אומרים הרבה פעמים בתקופה האחרונה, ואת שירן ואת הלידרשיפ זה- עושים מה שיכולים. ולפעמים מה שאנחנו יכולים זה מעט, ולפעמים מה שאנחנו יכולים זה המון, אבל העיקר זה הניסיון וזה העשייה,  וזה עוזר להיאחז בדברים שאנחנו מכירים ויודעים ויכול להחזיר אותנו לתחושה הזאת שאנחנו אנחנו על זה. וזה משהו שמאוד מלווה אותי ביום יום ואנחנו מדברים על זה גם בצוות. אולי כזה לסיום משהו שאתם רוצים כזה טיפ ליזמים אחרים אולי?

ערן: אני רוצה להגיד שני דברים מבחינתי לסיום. אחד, לגבי החברה,  פשוט אני מאוד מאוד גאה בה. באמת, באנשים פה, בהתנדבות שלהם, בהירתמות, כאילו הלב שלי, אני גאה בהם כאילו בצורה אבסולוטית, באמת, אני לא יודע איך להסביר את זה. כאילו, אנשים פה פשוט לקחו הובלה ומנהיגות שלא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. זה דבר שאתה יודע, יש פה באמת אנשים מדהימים, שאני מעריך בטירוף. ודבר שני, לא יודע מי שרד עד עכשיו, ואולי מסר מחזק למי שמאזין, אני חושב שזו תקופה לא פשוטה לכולם, וכולנו עוברים הרבה ups and downs, אבל אני כן מצליח לראות פה הרבה דברים טובים, כאילו, אחד-את הירתמות של כולם במדינה, לעזור אחד לשני, יש תחושת סולידריות מאוד מאוד גבוהה, ויש פה אזרחים מדהימים שעושים מעל ומעבר. ואני יודע שזה קשה כי יש קצת תחושה של נרדפות או בדידות, כאילו, גם האנטישמיות שרואים באירופה וגם בכל העולם, לא רק באירופה, ארצות הברית גם,  ותחושה כזאת שאנחנו קצת לבד, אבל אני לא מרגיש ככה, אני לא מרגיש שאנחנו לבד. יש לנו אחד את השני, ויש לנו מדינה מדהימה, באמת, יש לנו מדינה מדהימה, וחשוב להגיד את זה, אנחנו תמיד, היה לנו חשוב לעשות דברים שהם לטובת המדינה, ואנחנו עומדים מאחורי זה, יש לנו מדינה מדהימה, ואנשים מדהימים פה, ואני בטוח שנצא מזה מחוזקים. וזהו, אני יודע.

דריה: מסכימה.

רועי: אני מצטרף לכל מה שערן אמר, כמובן על החברה, ואני אוסיף את ההייטק הישראלי, שראינו פה חברות, גם שאת אותו דבר אנחנו רואים מכל עבר, גם וויקס ופייבר ואת האמת אני נוקב בשמות של חברות אבל כולם באמת, 

דריה: כולם ממש.

רועי: זה מטורף, ויש בסיטואציה הזאת גם הזדמנות ענקית שאני חושב שאם התעוררנו בשנה האחרונה לאור כל מה שהיה פה במדינה, אז אני חושב שזה היה- שפה יש איזושהי הזדמנות לאחד יותר את המדינה, להתחבר יותר לקהלים אחרים, יש הרבה יוזמות בנושא הזה ורואים את זה, והייטק בפנים, אני חושב שזה איזושהי נקודה שאם אני מסתכל כאילו מהעתיד אחורה, אני חושב שאני מסתכל עליה כנקודת מפנה, שלא כל אחד עשה את מה שהוא יודע לעשות וציפה שהממשלה או מישהו ידאג לכל שאר הדברים, אלא שאנחנו מבינים שדברים בידיים שלנו, ובקטע החיובי של הדבר הזה, שיש דברים שכאילו, מה שנקרא, אם אנחנו רוצים שיקרה פה משהו, אנחנו נעשה אותו ואני חושב שההבנה הזאת קיימת בכל כך הרבה מקומות ורואים את זה, שלי זה נותן המון תקווה, שמה שלא יהיה פה זה לא יישאר אותו דבר, שאנחנו,

ערן: יהיה יותר טוב.

דריה: יהיה יותר טוב.

רועי: גם יהיה יותר טוב ונוכל לעשות דברים גדולים ביחד, כאילו גם כל האנשים במדינה אבל אני חושב גם כהייטק יש לנו מקום מסוים לבוא ולהשפיע, להנגיש את הדבר הזה, לעזור להבין איך אנחנו הגענו לכל מיני מקומות שאולי אחרים גם רוצים ולאפשר להם את זה ופשוט לעשות פה יותר ביחד.

דריה: אני מסכימה. רק מלחשוב על כמות הפרויקטים שאמרתם שמאנדיי תומכת בהם, כמה זה? 360? 

ערן: זה בחמ"לים, כן.

דריה: אז 360 יוזמות שלא היו פה קודם, ועכשיו יש אותם, והם עושות דברים מדהימים ורק מחשיבה על כמות האנשים שנרצה מול הדבר הזה זה באמת נותן המון תקווה והשראה והלוואי שיצאו מהדבר הזה גם דברים טובים. אז המון תודה על הפרק, ובכלל. ותודה שהאזנתם. אני אזכיר שאם יש מישהו שזקוק לעזרה אתם מוזמנים לפנות אלינו דרך האימייל שלנו startforstart@manday.com. או דרך הקהילה וננסה לסייע בכל דרך שנוכל. תודה. 

רועי: תודה רבה.

ערן: תודה רבה.

[נעימת סיום]