דריה: היי כולם אני דריה ורטהיים ואתם הגעתם ל-start up for start up. והיום נדבר על החוויה של הרבה עובדים בענף, שיצאו למילואים לתקופה ארוכה ואולי חזרו לאותו מקום, אבל מעט שונים. ואנחנו נעשה את זה דרך החוויה האישית של אלמוג זעפרן, שאת system operations Manager כאן במאנדיי, נכון?  

אלמוג: נכון.

דריה: אז היי אלמוג.

אלמוג: היי.

דריה: ואני אספר שחזרת בדצמבר ממילואים אחריו יותר מחודשיים.

אלמוג: נכון.

דריה: ואנחנו נדבר על איך זה היה בשבילך לחזור לעבודה, על האתגרים שנתקלת בהם, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית. וגם על באמת על ההתמודדות עצמה. שנתחיל?

אלמוג: יאללה בואי נתחיל. ‏

[נעימת פתיחה]

דריה: אז הקדמה קצרה. אני חושבת שמה שנדבר עליו היום כאן, זה אמנם על החוויה האישית שלך שהיא באמת מאוד ספציפית, אבל בסוף המטרה היא שאולי הרבה שמאזינים יוכלו למצוא את עצמם בתוך הדבר הזה, ואולי גם זה יעזור לכאלה שלא חוו את האתגר הזה, שהיו כאן, אבל יכולים קצת יותר להבין איך הרגישו מי שכן היו במילואים. אז באמת אולי באמת נחזור הכי כזה לשביעי לאוקטובר, לא בהכרח ליום עצמו, אבל בעצם מתי גוייסת למילואים? ממש בשביעי לאוקטובר?

אלמוג: כן. אז בשביעי לאוקטובר, יום שבת, אני וארוסי נמצאים בצפון בחופש ואין לי את הזמנים המדויקים, אבל עד תשע בבוקר שנינו כבר קיבלנו טלפון ששנינו צריכים לקפוץ. אספנו את עצמנו מהר מהר, הודענו לבעלים של הצימר ונסענו חזרה לארגן תיקים ולצאת כל אחד לדרכו. את שירות המילואים שלי בעצם אני עושה תחת מערך דובר צה"ל, ובאמת לא היה יותר מדי לחשוב, כלומר הגענו לבית, כל אחד שלף תיק, דחף לתוכו מדים, בגדים, תחתנים, גרביים. כל אחד עולה לאוטו שלו והיה לי ברור שזה אירוע אחר. לא ידעתי בכלל אם אח שלי הוקפץ, לא הוקפץ. כלומר הכל היה מאוד באיזה בליל כי, התנתקתי מיד. כלומר נשאבתי לתוך הדבר הזה.

דריה: כן. אני חושבת שזה משהו שבאמת מאפיין. א'- אני חושבת שגם אנשים שהיו כאן, אני אומרת כאן כאילו חברה שלא גויסו למילואים והיו בתוך החדשות, אז הם היו רק בתוך הדבר הזה, זאת אומרת לאנשים באמת לא היה פניות לשום דבר אחר, אבל מי שכן גויס, אז יש בזה משהו מאוד מאוד שואב. ואני אגיד שגם אני עשיתי מילואים, אני הייתי בהודו כשהכל התחיל,

אלמוג: וואו!

דריה: כן, סרט מסוג אחר. והתחלתי את המילואים בשלב קצת מאוחר יותר, ובאמת הופתעתי מכמה שזה שאב אותי, 

אלמוג: כאילו אתה חוזר להיות חייל כל כך מהר, ואני חושבת שזה משהו שגם תכף יעלה פה בהמשך, 

דריה: כן.

אלמוג: עד כמה המעבר להיות חייל הוא מהיר וטוטאלי, המעבר חזרה, סיפור אחר לגמרי. 

דריה: חד משמעית. ותגידי מה קורה בעבודה בזמן הזה? את כאילו מה? מעדכנת שאתה הולכת למילואים וזהו? ובזאת נגמרת התקשורת?

אלמוג: כן. המנהלת שלי בזמנו ורוב הצוות שלי הם מחו"ל, כלומר אנחנו צוות גלובלי, המנהלת שלי נמצאת בניו יורק, יום שבת בבוקר זה שישי אמצע הלילה שלה,  יש לי חברת צוות נהדרת בארץ, שגם תפסה אחריות על כל האופרציה של הצוות מהצד שלנו. אני שולחת גם הודעה למנהלת שלי בניו יורק כדי שכשהיא תתעורר היא תדע שהוקפצתי, ונגמרה התקשורת. כלומר-סלק על מיוט, הכל על מיוט. אני מקפצת למילואים, אני אפילו לקחתי את המחשב. כלומר אני מבינה שהפעם הבאה שאני אראה את העבודה זה-

דריה: מתי שהדבר הזה ייגמר, או יירגע. 

אלמוג: זה כנראה לא יהיה ביום יומיים הקרובים. 

דריה: כן, ומי יודע מתי כן.

אלמוג: בדיוק. ועם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד והערכה על העבודה ולתפקיד, יש פה משהו שהוא הרבה יותר גדול. 

דריה: כן. אני אגיד שבאמת בחוויה שלי, אני יצאתי למילואים והתחלתי בפורמט כזה של שבוע שבוע, זאת אומרת ידעתי שאני הולכת להיות בבית בקרוב וגם עשיתי  משמרות של 8 שעות ובראש שלי זה היה מעולה, אני עושה משמרות ואחר כך אני אקח איתי את הלפטופ ויהיה לי זמן להתעדכן ואולי אני אעבוד קצת בערב. ובאמת הופתעתי מכמה שהדבר הזה שאב אותי, לא הצלחתי לפתוח את הלפטופ פעם אחת. הייתי מסיימת כל משמרת או סחוטה או בסערת רגשות,

אלמוג: או גם וגם. 

דריה: או וגם וגם, פשוט לא מסוגלת להכיל יותר. או לא היה לי שום capacity להתעסק בעוד משהו שדורש מוח. 

אלמוג: זה לגמרי זה.

דריה: אז גם אני שהייתי עוד יותר כביכול יכולה להיות מחוברת לעבודה, ממש לא הצלחתי וזה הפתיע אותי. אבל בואי נעשה קאט ל- לא יודעת כמה זמן אחר כך, למתי שבעצם  שוחררת.

אלמוג: אז אני אעשה רגע קאט אחד לפני זה. כלומר גם אני שילבתי, הספקתי לשלב שבועיים, כלומר, אני חוגגת יום הולדת בסוף נובמבר, וסביב היום הולדת הרגשתי שאני כבר, אני כל כך במערבולת הזאת של הצבא, אני חייבת איזשהו קצה חוט, להיאחז בו, שייתן לי איזושהי ודאות שיהיה משהו אחרי זה. כלומר, זה בא מתוך המקום של אני לא יודעת מתי זה ייגמר, אני צריכה משהו להתחיל להיאחז בו, אני צריכה שהחזרה לא תהיה כל כך קשה, ובאמת החלטתי שאני רוצה לנסות לשלב, דיברתי עם המנהלת שלי, היא כמובן שמחה, אמרה לי: איך שאת רוצה, באיזה תנאים שאת רוצה. אז באמת התחלתי לשלב, פתחתי פתאום את הסלק. אני לא יודעת כמה מאות הודעות ודברים שממתינים. וכזה לאט לאט להחליט מה פשוט עושים לו MARK AS RED,    

דריה: אוקיי, את פותחת את המחשב,

אלמוג: צריך לדעת את הסיסמא, צריך להוריד עדכוני תכונה, צריך לזכור- אני עבדתי על מחשב נייח צבאי, פתאום אני עובדת עם מק וזה עולם אחר ואני לא זוכרת-

דריה: קיצורי מקלדת.

אלמוג: בדיוק. כלום, כלום, כלום. זה ממש היה ללמוד מחדש לאט לאט, לעשות הרבה טעויות וללחוץ על הרבה דברים. ואז אני פותחת את הסלק ואני אומרת: אוקיי, מאיפה מתחילים. אז יש את כל הערוצי שוטף כאלה, שוב, אני מנהלת משמרת, יש לנו את כל הערוצים אונליין שבהם החברי צוות יכולים לכתוב שאלות או בעיות או דברים כאלה. הם אוטומטית סימנתי אותם כנקרא, פשוט אמרתי: אין, אין לי יכולת להשלים חודשיים אחורה. באמת שהערוצים הראשונים שקראתי היו Monday in the news, ו- Tel Aviv office people. כאילו הערוצים שבהם עדכנו מה מאנדיי עשתה,

דריה: כאילו רגע להתעדכן ברמת החברה? 

אלמוג: אני לא ידעתי שהחברה פתחה כזה חמל. כלומר, אתה מנותק, אז אתה מנותק. וזה באמת היה רגע להבין מה קרה מחוץ לעולם שלי, לבועה שלי, איך החברה חוותה את זה, איך הצוות שלי חווה את זה, איך חברי הצוות שלי מהארץ חוותה את הדבר הזה כמייצגת של הדבר הזה עבור הצוות הגלובלי שלנו, כלומר, היה פה מלא מלא רבדים. 

דריה: זאת אומרת, פתאום נוחתת איזושהי הבנה שאת חווית את החודשיים האחרונים בצורה מאוד מסוימת, ואחרים שהם ביום-יום כנראה יש לכם מציאות שהיא יחסית דומה, הם חוו אותה בצורה שהיא ממש ממש אחרת.

אלמוג: לגמרי. לי היה חשוב להבין אם אני הייתי לא משרתת מילואים, מה ראיתי? מה חוויתי? כאילו קצת לנסות להתחבר באמת לסיפור של הצוות ולסיפור של מה שקרה פה מעבר למה שאני יודעת מהצבא.

דריה: למה זה היה חשוב לך?

אלמוג: כי אני חושבת שבתחושה שלי, אני מאוד ידעתי איפה המלחמה פגשה אותי. אני מאוד ידעתי עם איזה קשיים אני התמודדתי. והיה לי ברור שיש השלכות מעבר. אבל כדי להצליח לנסות להבין מה דומה, מה שונה, איפה המורכבות, הרגשתי ש- לא קראתי כל הודעה וכל, את יודעת, כזה את כל ההתכתבויות על כל הודעה. זה באמת היה לעשות איזה briefing, כאילו לעבור על הדברים האלה ולנסות להבין שנייה איך החברה לקחה את האירוע הזה, איך החברה באמת נגשה לזה, אנחנו חברה גלובלית עם צוותים בכל העולם, דבר כזה קורה ביום שבת, רוב הצוותים מתחילים לעבוד ביום שני. איך אתה מגשר על זה? מה אתה עושה אקטיבית כדי להתמודד עם הדבר הזה גם ברמת המחלקה שלי, סי אקס וגם ברמת החברה. 

דריה: כן. אני חושבת גם שזה אולי עוד דרך לעשות את המעבר ההדרגתי הזה לחיים האזרחיים בחזרה.

אלמוג: לגמרי, 

דריה: זאת אומרת, רגע, לפני באמת שכמו שאת אומרת, את לא תתחילי עכשיו להתעדכן על כל מה שקרה במשמרות, ואין סיכוי להשלים פער של חודשיים, בטח לא במציאות הזאת, אז אולי רגע שניה באמת לנסות להבין מה קרה בעולם ובחברה, לפני שנכנסים ממש לפרטים עצמם, למה קורה בצוות, ליום יום. כאילו, זה המון להתמודד איתו בבת אחת. 

אלמוג: נכון, וגם זה ממש לא היה בבת אחת, בימים הראשונים של השילוב זה היה לפתוח את המחשב לשעתיים ולסגור כי כבר הייתי מוצפת, עד שכזה עשיתי את המעבר הראשוני ואז כבר התחלתי להתעדכן, והתחילו לדבר באמת על לצמצם חלק מכוחות המילואים, זה שיח שגם היה בארץ באופן כללי, פשוט ביקשתי להשתחרר עם המון מורכבות והמון קושי' וזה שחרור עם כוכבית' כלומר- אם נצטרך' נביא אותך עוד פעם. 

דריה: כן. עד להודעה חדשה. 

אלמוג: באמת תוך שבועיים השתחררתי, וחשבתי ש-אוקיי אני מעודכנת ואני יודעת, והבנתי פחות או יותר מה קורה. וטל חברת הצוות הנפלאה שלי הכינה לי מסמך עם קישורים לעדכונים הכי חשובים. כלומר ממש אין צורך לקרוא את הכל, תסתכלי על אלה ואת תהיי מעודכנת.

דריה: זה נקודה ממש טובה אגב, שלא חשבתי עליה.

אלמוג: זה טיפ שבאמת בין אם אתה במילואים או את במילואים וחוזרים, ובין אם אתם עובדים בצוות ויודעים שיש לכם מישהו מהצוות שנמצא במילואים, אז להכין את זה, זה שנייה זה לעשות copy paste ללינקים בעדכונים או דברים כאלה. אבל שיהיה איזה מקום אחד של באמת הדברים הקריטיים ואת כל השאר אפשר להתעדכן תוך כדי.

דריה: כן. כמו mini on boarding

אלמוג: בדיוק. זה באמת בין on boarding  לבין כזה אפדייט מעודכן,  והיא עשתה את זה מיוזמתה.

דריה: זה גם קצת הרגשה שמישהו חשב עלייך ודאג לך בזמן הזה.

אלמוג: כן. שמישהו הבין שזה לא קל. כלומר, החזרה היא לא קלה.

דריה: כן. אז בדיוק בנושא הזה אני רוצה לשאול עוד, כי את מתארת את הימים הראשונים שהם מאוד מציפים, ואולי אפילו הייתה לך איזה שהיא פריבילגיה לבוא ולעשות את זה בצורה מאוד מאוד הדרגתית. אני לא יודעת אם יש את זה לכולם, אבל כן מעניין אותי לשאול מה תקשרת בתקופה הזאת לצוות שלך, וספציפית אולי גם למנהלת, את גם אומרת שהם רובם יושבים בחו"ל, אז לא בהכרח שהם כל כך מבינים את המציאות הזאת, ואני יכולה לדמיין מקרה שהוא נראה לי הגיוני לחלוטין, סיטואציה שבה את אומרת שאת חוזרת, ואנשים לוקחים את זה כאילו, אוקיי, כמו שהיית עכשיו באיזה טיול בחו"ל ועכשיו את חוזרת ויאללה בלגן, כאילו מתחילים את העבודה שוב. איך את בכלל מתקשרת כמה זה מורכב לחזור, זה לא plug and play.

אלמוג: אז קודם כל אני לא הבנתי שמורכב לחזור עד כמה ימים לתוך החזרה, כי אני אמרתי: אוקיי, שילבתי, קראתי, התעדכנתי, טל הכינה לי, כאילו, אני יכולה, הנה אני פה. אני חושבת שרק אחרי היום הראשון שבו לקחתי כאילו הייתי ה-Online Manager באופן אקטיבי, באופן מלא, הייתי כל כך מותשת אחרי זה, באמת כמו אחרי משמרת מילואים, ואז ניסיתי להבין למה, והיו לזה כל מיני היבטים. אחד, דווקא מהצוות מהארץ, בסוף יש פה המון חברי צוות שגם רגילים שאני מובילה את היום ורגילים שאני מובילה את המשמרת, עשיתי את התפקיד הזה שנה וחצי לפני שעברתי. כלומר, הם נורא שמחים שחזרתי. ואני מבחינתי חזרתי ולא חזרתי. כלומר, מעבר לזה שהבן זוג שלי עוד שם, אני עוד בקשר עם אנשי מילואים אחרים, כל העזיבה שלי הייתה ברגשות מעורבים, והם נורא שמחים. ואני לא. ושם התחיל כאילו הפער. אני חושבת שם התחלתי להבין את הגודל הפער מול- הם באמת, הם שואלים מה איתי, כי הם באמת רוצים לדעת ואין לי תשובה.  באמת אין לי תשובה.

דריה: כן כי זה לא, זה אולי גם משמח, אבל זה בטח לא רק משמח.

אלמוג: נכון. וגם באמת אני חושבת, וזה משהו שאני גם אני חושבת שהרבה יכולים לחלוק, לא משנה איזה תפקיד הם עשו במילואים או לכמה זמן הם עשו את זה. אתה בעצמך לא יודע לענות על השאלה: מה איתך, כשאתה חוזר. אז איך אני אמורה לענות עכשיו? אני יכולה לחייך ולהגיד: בסדר. אבל שום דבר לא בסדר בסיטואציה. היום המלא הוא במשרד, וזה היה לדעתי שבועיים או שבוע אחרי שחזרתי, לא הגעתי למשרד שבועיים, עוד הייתה לנו את האפשרות לא להגיע וגם תקשרתי את זה, גם אמרתי, אני צריכה כזה רגע להיות בבית ולעבוד מהבית. פשוט לא יכולתי להסתכל על האנשים בעיניים, ומצד אחד לחייך ולהגיד: בסדר, כשאני יודעת שזה לא נכון, והיו התפרצויות לפעמים של בכי, או פתאום ניתוקים כאלה שאני יושבת. היה איזה פגישה שהייתי בה, ואני יוצאת מהפגישה ואני לא יודעת על מה הייתה הפגישה. וגם לי לקח זמן לתקשר את זה, אני היום בסוף חודשיים אחרי השחרור, אני כבר בתהליך הרבה יותר מכיל ואחרי איזשהו עיבוד של הדבר הזה, אבל באמת רציתי להישאר בבית כי זה מה שהיה נכון לי, ונורא הרגשתי אשמה כי חזרתי, אז למה אני לא יכולה לעשות יותר? למה אני לא יכולה לעמוד בסטנדרטים של עצמי שהייתי לפני.

דריה: כן. יש איזושהי ציפייה לחזור לקודם, כאילו שוב, זה נגמר,

אלמוג: בדיוק.

דריה: אז בוא נחזור לנקודה שממנה הפסקנו, ואולי באמת לוקח רגע להבין שזה לא המצב. 

אלמוג: לוקח רגע להבין שזה לא המצב, ואז לוקח עוד רגע להעז לתקשר את זה. הצוות מחו"ל היו את האלה שנקטו בגישה של, אני לא שואל, אני פשוט מתנהג as usual, והיו את אלה ששאלו וגם שם, איך אני מסבירה עכשיו לחברת צוות שחיה בשיקגו, שאין לה שמץ של מושג מה זה טילים על הבית, ללכת עוד רמה לעומק ולהסביר מה זה מילואים ומה זה לא לישון ומה זה הדברים שהייתי צריכה להתמודד איתם או לראות אותם או להיחשף אליהם, והדאגה לבן זוג. כאילו איך אני בכלל מסבירה את הדבר הזה? 

דריה: נכון. גם מה עונים? אומרים: היה בסדר, לאט לאט? או שממש מספרים לעומק? הם באמת רוצים לדעת,

אלמוג: הם באמת רוצים לדעת. זאת השאלה. האם הם באמת רוצים לדעת? אני בחרתי לא לשתף לעומק, אני בחרתי להגיד שאני חוזרת לאט לאט ושכזה תהיו סבלניים איתי. ושוב, כל הדבר הזה לקח לי לפחות שבוע כביכול, בחזרה לשגרה, כדי בכלל להתחיל להמשיג ולהסביר במילים לסובבים אותי מה אני צריכה. הרבה הודות לטיפול פסיכולוגי, ואני גם פה בפודקאסט, כי לדבר על זה, זה חלק מתהליך הריפוי האישי שלי, כלומר לנסות להסביר. אני גם הייתי ממש מהראשונים שחזרו. כלומר לא היו לי כל כך עמיתים בחברה שגם חזרו אחרי חודשיים, חודשיים פלוס מהמקום הזה ושאפשר היה לדבר איתם.

דריה: לגמרי. אני זוכרת שכשבאחד מהשבועות שחזרתי, או אפילו בשבוע עצמו שעשיתי מילואים, מתישהו פתחתי את הסלק וראיתי שקרו דברים נורא מרגשים במאנדיי, זה אפילו לא כזה משנה מה, אבל היו דברים שהם נורא גדולים, אירועים כזה ברמת החברה וכל מיני מיילסטונים שבכל זמן אחר הייתי בהתלהבות שיא על הדבר הזה, והייתי מתרגשת והייתי גם כזה מעבירה את זה לכל הצוות וחושבת מה אפשר לעשות סביב הדבר הזה. וזה הרגיש לי כל כך מנותק ממני כשקראתי את זה, וגם לא- הרגשתי ממש מנותקת מזה, זאת אומרת לא הבנתי איך זה קשור אליי, ואני אפילו זוכרת שהרגשתי קצת אשמה, של כאילו, זה דבר כל כך גדול, כאילו למה לא אכפת לי מזה? או למה אני לא מספיק,

אלמוג: למה עכשיו לא אכפת לך. את יודעת, זה לא שלפני זה לא היה לך אכפת ועכשיו לא אכפת והכל בסדר. אני חושבת שאחת ההבנות, ושאני מקווה שמי שיאזין לזה ועבר מילואים יהיה כזה סלחן עם עצמו, זה שאנחנו לא אותם אנשים ואתה לא יכול לחזור אחורה. כלומר, אני חושבת שזה נכון לכל אחד, אני חושבת שלמשרתי מילואים בפרט. רמת הפרודוקטיביות שלי לא אותו דבר. רמת הקשב שלי,  היכולת שלי לשבת באופן רצוף על משימה, היכולת שלי לשבת באופן רצוף בפגישה, זה ממש קצת כמו סרגל מאמצים כזה שאתה צריך ללמוד אותו מחדש. אני לא הצלחתי בהתחלה להיות יותר מ-רבע שעה, עשרים דקות מרוכזת. ועכשיו אני כבר בסדר, גם יושבת בישיבות של שעה, שעה וחצי, והכול טוב, אני על זה, אבל זה תהליך. ואני חושבת שלהיות סלחניים, זה למי שחווה את זה בעצמו. והצד השני אני חושבת שאם לי מאוד היה נכון, וגם אמרתי זה, זה שאל תשאלו אותי מה איתי. תשאלו אותי אם אתם מהצוות שלי, תשאלו אותי אם יש משהו שאפשר לעזור לי כזה להתעדכן בו. אם אתם מהסביבה שלי, תשאלו אותי: איך הייתה הנסיעה בבוקר. כאילו, תשאלו אותי דברים שרוב הסיכויים יש לי תשובה עליהם, כי איך אני ואיך אני מרגישה ומה קורה ומה שלום אור הבן זוג שלי ומתי הוא משתחרר, כל אלה שאלות שאין לי שמץ של מושג איך לענות, וזה שם אותי בסיטואציה שאני צריכה להיות כאילו המרגיעה של הצד השני, של כזה- "כן, אנחנו בסדר, הכל טוב. אה, מסתגלים" כאילו, אני לא רוצה להיות בסיטואציה הזאת. גם לא בא לי להעמיד פנים מול מי שמולי, בטח אם זה חברים לעבודה. וגם זה כל פעם מחדש מציף בתוכי את השאלות האלה, ואני אחר כך הולכת וממשיכה לחשוב עליהן איזושהי תקופה. 

דריה: כן, וחשוב להגיד, זה בטוח תמיד מכוונה נורא טובה. 

אלמוג: תמיד מהמקום, להיפך, אלה שבאים ושואלים, זה או כאלה שבני הזוג שלהם עכשיו השתחררו, או כאלה שהאחים שלהם עכשיו השתחררו, או כאלה שהיינו חברים נורא טובים לפני זה ובאמת דואגים לי. אני בטוחה, אני יודעת, גם את רואה על העיניים. זה באמת ממקום טוב, זה לא ממקום רכלני או דברים כאלה. אבל זה באמת משתק. כל מה שאני אומרת פה, זה החוויה המאוד אישית והמאוד אינדיבידואלית שלי. גם בהתחשב בשירות המילואים שלי, גם בהתחשב באיזה היבטים בחיים שלי הושפעו מהדבר הזה. בהתחשב חברה שאני נמצאת בה, ובצוות שאני נמצאת בו. ואני חושבת שהדבר הכי חשוב למי שמאזין לזה והוא לא משרת מילואים שחוזר, זה גם להבין שכל אחד וכל אחת יצטרכו אולי משהו טיפה שונה. יהיו את אלה שיחזרו ורק תעמיסו עליהם משימות, שזה מה שאני הייתי בשבוע הראשון. ויהיו את אלה שיצטרכו לחזור בטיפין טיפין משהו קטן אחרי כל משהו קטן. יהיו כאלה שירצו אוטונומיה ולשבת לבד חצי יום לעבוד על משהו. יהיו את אלה שירצו את הכל ביחד, שיצטרכו מישהו שיחזיק להם את היד וישב איתם, כי ככה הם מסוגלים להתרכז.

דריה: וגם יכול להיות שזה ישתנה אצל כל אחד, הנה כמו שאת אומרת, את הגעת מאוד מאוד משימתית ואז לאט לאט הבנת שאת לא באותו capacity ואת צריכה להתנהל קצת אחרת, אז נראה לי שגם להעביר המון גמישות לתקופה הזאת. וגם אם הצד השני מאוד מקבל ומכיל, אני חושבת שלבוא ולהגיד קונקרטית, אני לא מצליחה את מה שעשיתי קודם, או אני צריכה x y z זה גם יכול להיות מאוד מאוד קשה. ומאוד יכול להיות שהרבה ממי שחוזרים וכבר גם יצא לי לשמוע את זה מלא מעט חבר'ה כאן מסביב שהם עכשיו כזה בשלבי החזרה, נורא דחוף להם כבר לחזור. 

אלמוג: אתה מרגיש צורך להוכיח את עצמך. 

דריה: כן, אתה מרגיש קצת לא נעים בלי סיבה, אבל אין מה לעשות, זה לא רציונלי בסוף. מרגיש לא נעים, כאילו לקחת חופש כל הזמן הזה ועכשיו אתה נורא צריך להשלים את כל מה שהיה. ובפועל כאילו אנשים לא היו פה רבעון ויותר, וצריך להגיד שוב, הם לא סתם, זה לא היה חופש, כאילו-

אלמוג: נכון. זה לא היה חופש, וכן, גם אני הרגשתי לחץ אדיר.

דריה: כי אנחנו גם חברה שרצה מהר, צריך להגיד, עדיין העבודה ממשיכה.

אלמוג: כן. עבודה נעצרה לבערך חודש ואז באמת מנועים נפתחו ורצים קדימה.

דריה: כן, שזה גם לחיוב, אבל בסוף צריך להבין איך עולים בחזרה על הרכבת הזאת. אולי לקראת סיום אני אשאל אותך אם יש איזה שהוא טיפ, או אולי דווקא יותר מסר שבא לך להגיד, בין אם זה לכאלה שחוזרים בימים האלה ממילואים. או לאלה שיהיו שם כדי לקבל אותם. משהו שאת רוצה שהם יצאו איתו. 

אלמוג: אז לאלה שחוזרים בא לי להגיד שכל התחושות, כל המחשבות, כל הרכבת הרים הרגשית, לפעמים גם פיזית, לפעמים מחשבתית, היא נורמלית. זה הנורמה החדשה. ולמי שמקבלים את מי שחוזרים, זה להקשיב, אבל לא רק עם האוזניים. אני חושבת שזה משהו שמאוד דיברנו על זה שאני אומרת מה אני צריכה, לקח לי המון זמן. ולשים את כל האחריות על מי שחוזר, ללהגיד מה הוא צריך, זה גם עוד איזה סטרס פקטור כזה, שלא בטוח שהוא נכון. אז להקשיב לא רק עם האוזניים, להקשיב עם העיניים, לנסות לעזור, לנטוע חזרה את התחושת ביטחון ויציבות, כי זה הדבר המרכזי שהתערער בכל הדבר הזה. 

דריה: כן. ולי בא אולי לסיים גם במה שהוא טיפה אופטימי. ולהגיד שאת כאן באמת כבר, לא יודעת, חודש וחצי, או חודשיים.

אלמוג: חודשיים וחצי כמעט, כן.

דריה: אחרי שסיימת את המילואים. ואנחנו לא ממש מכירות מלפני, ואני לא יודעת להגיד איך היית כשחזרת. אבל אני חושבת שהעובדה שאת ברמת בשלות והתמודדות שאת יכולה לדבר על זה בכזאת פתיחות, ולהגיד בגלוי שאת עכשיו במקום הרבה הרבה יותר טוב. אני חושבת שזה לא סתם ואני חושבת שעם העבודה הנכונה, אז חוזרים באמת בסוף לאיזה שהיא שגרה וכן אפשר לקבל את התחושת יציבות וביטחון הזאת שדיברת עליה. ובא לי להגיד את זה לכל מי שחוזר עכשיו ואולי מרגיש שהוא לא יודע אפילו איך להתחיל למצוא את עצמו, שבסוף מצליחים. 

אלמוג: חד משמעית. 

דריה: מהמם. אז אני חושבת שבזאת אנחנו נסיים. רגע לפני זה אני אזכיר שאם יש לכם שאלות אלינו, אפשר לשאול אותם בקהילה או באתר שלנו. ואם אתם רוצים לדעת כל פעם שיוצא פרק חדש, אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בכל אחת מהאפליקציות. אלמוג תודה רבה רבה. היה פשוט תענוג לדבר איתך.

אלמוג: תודה רבה שאירחתם אותי ובהצלחה לכל מי שחוזר ולכל מי שמקבל את החוזרים. רק שנהיה בריאים.

דריה: אמן. ותודה רבה שהאזנתם.