:דריה ורטהיים

היי כולם, אני דריה ורטהיים ואתם הגעתם לסטארטאפ מהדורת ניו יורק. אנחנו במיני סדרה שהמטרה שלה היא לגעת בשאלה משמעותית שהרבה מאוד יזמים ויזמות שואלים את עצמם בתחילת הדרך והיא כמה אנחנו צריכים להיות קרובים לשוק האמריקאי כשאנחנו מקימים את הסטארט אפ שלנו. אז היום אנחנו נדבר על המסע האישי שעוברים יזמים ויזמות כשהם מחליטים לארוז את הכל ולעבור לניו יורק, ובשביל זה נמצא איתי פה ניר לזניק Founder והסיור של חברת סדריק. היי ניר.

ניר לזניק:
היי

דריה ורטהיים:
והיום אנחנו נדבר על המסע שלך, ניר, על ההחלטה לעבור והאתגרים שהגיעו יחד עם זה והדילמות האישיות, המסע שלנו, המסע, המסע שלכם. כן, ברבים לגמרי. נתחיל?

ניר לזניק:
יאללה.

דריה ורטהיים:
אז ניר, לפני שנצלול כזה לנושא שלשמו התכנסנו. תספר לי קצת מי אתם. מה זה סדריק? מי אתם היום?

ניר לזניק:
על הכיפאק. אז ממש בכמה מילים. סדריק זאת פלטפורמת סאס שעוזרת לחברות פיננסיות בעצם לנהל סיכונים בעולמות הקומפליינס. אנחנו פעילים היום בעיקר בארצות הברית וגם באירופה. ארבע שנים על הכביש, תקופה מאוד מרגשת בשנה האחרונה. לצד כל האתגרים, גם המעבר וגם ההתפתחות של החברה וזהו ככה בגדול.

דריה ורטהיים:
אז אתם גם גייסתם כסף לאחרונה, נכון?

ניר לזניק:
כן. ממש בשבוע שעבר הכרזנו על על הרעיון שלנו, חברנו, היינו פריבילגיות והצלחנו לחבור ל פאונדיישן קפיטל, אחת הקרנות המובילות בעולם לצד השקעה אסטרטגית. אמריקן אקספרס. וזה באמת היה recognition מדהים למה שעשינו עד היום, ועוד יותר מזה היכולת עכשיו להגשים את היעדים קדימה.

דריה ורטהיים:
מהמם! איזה כיף! מזל טוב!

ניר לזניק:
תודה.

דריה ורטהיים:
אז תגיד באמת תספר רגע. כזה מתי עברת לניו יורק?

ניר לזניק:
אז עברנו קצת יותר משנה.

דריה ורטהיים:
וכשאתה אומר עברנו גם למי אתה מתכוון?

ניר לזניק:
אז אולי באמת קצת קונטקסט כי זה חשוב. זה משפיע מאוד על ההיערכות למעבר, על המעבר עצמו ומה שקורה אחריו. אז אולי בכמה מילים עליי לפני שאנחנו צוללים בתור רקע. אז ניר נשוי ליוסי, פסיכולוגית ארגונית, אבא לשני מפלצות קטנות 5 ו-7 ירדן ובר-בר ובעצם קצת יותר. לי קצת קצת יותר משנה. החלטנו לעשות את המעבר אחרי שראינו כמה סיגנלים ראשונים לאטרקשיין שלנו בארצות הברית, אבל היו לנו אפס לקוחות והחלטנו בעצם לקחת את ההחלטה. אני זוכר שבאתי לשותף וסיפרתי לו שאני מרגיש שטרקשיין שנמצא שם כדי לקחת את זה מעבר לפינה שלהן. אנחנו צריכים להיות אנדרגראונד. כל נסיעה לארצות הברית הדברים טסו, ואז היה מאוד קשה להחזיק אותם ולקחת אותם את האקסטרה מייל הזה כדי להפוך אותם לפורמלים ומשם הרעיון התחיל להתגלגל ואחרי כמה חודשים מצאנו את עצמנו פה. אפשר לדבר כמובן על התהליך ברזולוציה קצת יותר גבוהה, אבל.

דריה ורטהיים:
גם אתה וגם השותף שלך?

ניר לזניק:
לא. אז אנחנו שני שותפים. השותף הוא שותף טכנולוגי או CTO? איך קוראים.

דריה ורטהיים:
לו? אייל?

ניר לזניק:
אייל פלג כן, אז אייל נשאר בארץ והוא בעצם מנהל היום את השייט בתל אביב ששם מרכז הכובד מבחינת כמות האנשים ומרכז פיתוח. ואני עברתי לארצות הברית במטרה להוביל בעצם את ה Go to market, בדגש על חדירה לשוק האמריקאי.

דריה ורטהיים:
אוקיי, אחלה. אז איך? איך מתחילים בכלל להתכונן לדבר כזה? כי זו חתיכת החלטה ובכוונה זה טוב שנתת את הקונטקסט של שאתה נשוי ועם ילדים. זו החלטה שמשפיעה לא רק עליך.

ניר לזניק:
נכון. אז אני חושב שכשאני מחלק רגע את כל החוויה של השנה וקצת האחרונות, אז אני מחלק את זה לכמה תקופות. יש את ההיערכות לפני המעבר, יש את המעבר עצמו ויש את מה שקורה אחרי ההתאקלמות, שזה בעצם החיים באמריקה והפיתוח של הביזנס עצמו. בהכנה לפני המעבר. אני חושב שהיו כמה נקודות גם באספקט האישי וגם באספקט של החברה שניסינו ככה למפות את האירוע. באספקט האישי זה התחיל בתור רעיון שהיה נשמע קצת הזוי בהתחלה, ובכנות לא נתפס כנראה ברצינות בבית, והדרך שלי להתמודד עם זה. זה כמובן לא היה לנהל שיחות קשות או מורכבות בשלב ראשון, אלא קצת קצת לייצר נקודות שיהפכו את זה למציאותי גם עבורי. וזה התחיל ממחקר על בתי ספר ועל שכונות ועל על איך הדבר הזה נראה באמת, קצת לדמיין את זה, ואז זה המשיך לצעדים פרקטיים כמו להרשם לבתי ספר ולהתחיל לעבור את התהליך של ההרשמה, ושפתאום כדורים יתחילו ליפול אז גם השיח בבית יתחיל להיות קצת יותר רציני סביב הנושא, תמיד תחת הפריימינג שלא התקבלה החלטה אנחנו בוחנים כדי להבין בכלל איך נראה האירוע. כדי להחליט אנחנו צריכים לעשות כמה צעדים קדימה. אז זה ככה בבית. הילדים לא היו מעורבים בשלב הזה של הדיונים המוקדמים.

דריה ורטהיים:
כן, בסוף הם גם קטנים לא רוצים..

ניר לזניק:
כן, אנחנו לא רוצים לטלטל אותם, ועד שעד שאין תמונה ברורה אז באמת הם היו מחוץ ללופ. ואז יש את האספקט של החברה שניסינו באמת למפות ברמה האופרטיבית איזה דברים ישברו, איזה דברים. לא יהיו מוחזקים ברגע שנעשה את השינוי הזה ברמת הדינמיקות. Responsibilities ובכלל כל התהליכים שעומדים להשתנות בצורה משמעותית. וניסינו לחשוב גם על הילינג אסטרטגיים שאולי צריך לעשות בתקופה הזאת. זאת אומרת.

דריה ורטהיים:
ההיערכות גם בארץ כדי שדברים לא יישברו. אז איך צריך להתכונן לזה בדיוק? מה היו החששות הכי גדולים?

ניר לזניק:
אז היו הרבה. היו באספקט של האתגר והיה באספקט של האופרציה ושל הפיננסים בשלב הזה. וזה אולי גם חשוב בתור קונטקסט אנחנו פחות או יותר 15 אנשים בחברה. אנחנו כבר נמצאים ב revenue stage, אבל שוב פעם באמריקה – אפס לקוחות. וההחלטה מתקבלת בתנאי אי וודאות הרבה לפני שיש בהירות לגבי לגבי הפוזיציה. ובעצם היה חשש בכל החזיתות וניסינו לחשוב באמת על איזו פוזיציה צריך להביא GM, אבל אנחנו רק 15 איש. זה לא כל כך מותאם. אולי צריך להביא VP HR שיחזיק את הקבוצה ביחד? ואז קיבלתי עצה מחבר טוב, יזם והוא נתן לי איזה point of view מרענן שלפעמים צריך לתת לדברים להישבר. והמחיר של לקחת החלטות פרואקטיביות כאלה לפעמים הוא גבוה יותר מאשר המחיר של הטעות, והחלטתי ללכת עם הגישה הזאת. ובאמת נסענו וחיכינו לראות מה נופל. 

דריה ורטהיים:
כאילו ניסע. נראה אז מה לא עובד ובהתאם נעשה את ההחלטות ולא ננסה להתגונן כזה מכל הצדדים בלי לדעת מה באמת צריך.

ניר לזניק:
נכון, בעיקר כשאתה חושב על גיוס בכירים. יש מחיר גבוה לטעויות בנקודות האלה, גם כספי. אבל, אבל בעיקר על הקבוצה. כן, ודברים נפלו ודברים נפלו והשתדלנו באמת בעיניים פקוחות להכיר בדברים שנופלים ולהגיב להם אחד אחרי השני עד שהתמונה קצת התבהרה ובאמת לקחנו צעדים קצת יותר משמעותיים. גם בשינויים הארגוניים, גם בהעסקה של אנשים, גם בתהליכים הפנימיים שהשתנו ועברנו את ההתאמות. אבל זה ככה. אולי הטיפ הגדול שנורא עזר לי במעבר שניסינו נורא למפות את המערכת המורכבת הזאת של הסיכונים והשינויים, ובסוף, כמו הרבה דברים, לפעמים פשוט צריך לקפוץ לתוך הבריכה ולשחות וזה מה שעשינו. ולנו זה עבד.

דריה ורטהיים:
צריך רגע לעשות את זה ולעבוד משם כאילו.

ניר לזניק:
נכון נכון.

דריה ורטהיים:
ומה לגבי חששות אישיים? היו כאלה? כזה יותר ברמה משפחתית.

ניר לזניק:
ברור. דיברנו על זה הרבה וניסינו לדמיין איך אנחנו חיים בתוך העיר בפרברים והבנו שאנחנו נוסעים למשימה והמטרה היא להיות קרובים לעיר וכמה שיותר, שאני אהיה כמה שיותר פעיל ואוכל לעשות את האימפקט של המעבר הזה בצורה מהירה ובאחת הנסיעות עבודה. בתקופה הזאת פגשתי חבר פה בעיר, יזם סופר מוכשר שאמר לי תשמע, כשאנחנו עשינו את המעבר, חשוב רגע שתבין שיש פה איזה מערכת, גם שלך, עם הבת זוג שאתם צריכים. רגע, אולי לקחת את הספייס הזה, להתרחק מהעולם, תעשה נסיעת עבודה אתה והיא תלכו לראות קצת בתים, תדמיינו את זה ביחד. לא אתה תהפוך את זה רגע לפרוייקט של שניכם. נסענו. היתה נסיעה מעולה. זאת היתה הפעם הראשונה. אני חושב ששנינו הבנו שהשיחות סלון בכמה דקות שנשארו בסוף היום. אנחנו עושים פה משהו שהוא שיש לו משמעות ענקית ורגע, צריך לקחת אותו ברצינות.

דריה ורטהיים:
זהו, זה נשמע לי ממש חשוב, כי בסוף שוב, זו החלטה שמשפיעה גם על אשתך, על כל המשפחה, בעצם, ועם כמה שזה ברור מקצועית אולי למה זה נכון לעשות את זה פתאום? רגע, צריך לדמיין חיים שלמים במקום אחר.

ניר לזניק:
אני חייב להגיד שזה גם לא בהכרח ברור מקצועית, כי בשלבים האלה אתה נשען על סיגנלים מאוד בודדים. זה לא תמיד מובהק. זה מאוד שונה לצורך העניין. רילוקיישן מטעם עבודה, שיש.

דריה ורטהיים:
ארגון מסודר.

ניר לזניק:
ויש מסגרת. אתה לוקח איזושהי החלטה שהיא מבוססת על מעט סיגנלים, והמחיר של הטעות שלה הוא גדול. אתה תולש את הילדים מהמסגרות שלהם, אתה תולש את הבת זוג מהנקודה שלה, בקריירה, מהעסק שהיא מפעילה ואתה לוקח את כל האחריות הזאת על הסיגנלים המוקדמים האלה, שהם ההאנצ׳ שלך ואתה נורא רגיל לעשות את זה, אבל פעם ראשונה אתה לוקח את זה כמה שלבים קדימה בהשלכות שיש על הסביבה שלך.

דריה ורטהיים:
ותגיד, מה עוד צריך לדעת לפני שעוברים?

ניר לזניק:
אז, אנחנו אנחנו לקחנו פסיכולוג ארגוני שליווה אותנו בתקופה שלפני כדי לנסות ולמפות קצת גם את הארגון וגם את הדינמיקה ביני לבין השותף שהבנו שעומדת להשתנות בצורה משמעותית.

דריה ורטהיים:
וואו, האמת שזה נקודה ממש מעניינת שלא חשבתי שצריך אותה, אבל בעצם זה נגיד הנה זה נגיד מקום שלא חיכיתי שישבר, נגיד התקשורת ביניכם או המערכת יחסים בינך לבין השותף.

ניר לזניק:
כן עם השותף. אני חושב שזה הסופר פאוור שלנו. דרך אגב של סדריק זה הקשר שלי ושל אייל. אבל אנחנו מאוד מאוד מאוד ערים לזה ומאוד מקפידים. פתאום אין לך את השיחות. שיחות קפה האלה של שתי דקות בסוף היום שמעסיק הכי משמעותי שהיה, שעוזר לכולם להיות מכוונים לאותו לאותו כיוון ובאמת לייצר את האימפקט עבור הארגון, פתאום זה לא קורה, פתאום יש הפרשי שעות ופתאום החברה גדלה ובכיוון בכיוונים שונים והסנכרון הופך להיות הרבה הרבה יותר משמעותי. אבל הוא בא עם חיכוך מאוד גדול. אז איך אתה מנהל מנהל בעצם את התקשורת סביב החיכוך הזה שהוא Invisible.

דריה ורטהיים:
אוקיי, אז בואו נדבר על המעבר עצמו כזה. עשיתם את ההכנות. פסיכולוג ארגוני כזה, דיברתם על מערכת יחסים וגם זה ברמה האישית. נשמע שעשיתם את ההכנות. נרשמתם לבתי ספר כאילו היה פה? הייתה פה הכנה משמעותית. כן, ידעת שאתה עובר? איך דמיינת את המעבר או היה לך בראש מה יחשב למעבר מוצלח?

ניר לזניק:
אז החלטנו שלחברה הדבר הנכון שיגדיל את סיכויי ההצלחה שלה זה שאני המנכל יעבור לארצות הברית קרוב לשוק קרוב ללקוחות, וכדי שהמעבר יהיה מוצלח שהיסודות של המעבר הזה יהיו מוצלחים והגדרתי. בעצם שלושה Kpi זה לפרויקט המעבר הזה, זה שהראשון זה ההתאקלמות של הילדים גם במסגרות וגם עם החברים. והשני זה ההתאקלמות של הבת זוג של אוסי. והשלישי שהוא יושב מעליהם כי השניים הראשונים הם הבסיס. זה בעצם הביזנס. כי אם השניים הראשונים לא יציבים אז הביזנס יכול להתקדם. אבל זה לא Sustainable והמעבר הזה לא יחזיק.

דריה ורטהיים:
זהו, זה יפה שהזכרת אותם לפני שהזכרת את הביזנס. כאילו בסוף כזה החברה זו הסיבה למעבר. אבל בסוף יש דברים קצת יותר חשובים שחייבים להתקיים בשביל שהמעבר יצדיק את עצמו ויהיה מוצלח ויאפשר לך לעשות את מה שבאת לכאן לעשות נכון?

ניר לזניק:
נכון, אבל איך באמת? כאילו אוקיי, אתה אומר את זה? זה נשמע כזה יופי כזה סקסי. בשפת הסטארטאפים יש Kpi API זה יש דאטה, אבל איך יודעים אם הילדים מתעלמים? כאילו לא יודעת מה חיפשת באמת לראות כזה אינדיקציה. או שפשוט אמרת טוב, בוא נעבור על זה. אני תשמע אתם גם שנה פה. אני יכולה לדמיין שלוקח אפילו שנה להתאקלם במקום.

ניר לזניק:
אז קודם כל זה ממש לא ככה, ואפשר גם לשים וויז ל-KPI's. והילדים כנראה לוקחים 70 80 אחוז בקלות ועוד זה היה נורא קשה לחשוב על הסיטואציה. שני הילדים שלנו נורא דומיננטיים ונורא בולטים חברתית, והמחשבה שאנחנו תולשים אותם מתוך המציאות הזאת ושמים אותם בעולם חדש ולתקופה הם לא ידעו את השפה והם הפכו להיות קצת הריטריט בחברה. וזאת הייתה תחושה קשה שאתה בהחלטה אקטיבית עושה להם את זה. לצד כל הדברים, המנחמים שאתה נותן להם כלים וחשיפה ושפה, ואתה אלה הדברים שאתה נשען עליהם שקשה לך. אבל עכשיו הרגע ברזולוציה גבוהה, מה קורה ביום יום ואיזה חוויות קשות אתה גוזר עליהם? הייתה קשה וניסינו להתחבט הרבה בהתחלה לבית ספר פרטי שהמורה דוברת עברית ואז לשמוע חוויות של מעברים, של אנשים, של איך הילדים הגיבו למעבר. וגם פה בסוף החלטנו קצת לסמוך על הילדים והלכנו ל-public school. הכנו להם כרטיסיות ליום הראשון שעוזרות להם כמה מילים בסיסיות של איך ללכת לשירותים או להתקשר הביתה. והיו כמה שבועות קשים היה הפרידות לא תמיד היו הכי חלקות והיו רגעים שזה ממש היה חיצים בלב לראות אותם מתמודדים. אבל אני ממש זוכר איזה אנקדוטה. כמה שבועות אחרי המעבר שעם הגדול עם ירדן לרeע, למי שלא מכיר בתי ספר פה שאני לא יודע אם זה בכל ארצות הברית ככה אבל מסתדרים בשורה על הקיר שזה קצת נורא כשלעצמו, אבל ככה.

ניר לזניק:
ככה זה נראה. ואז מגיעה המורה ואוספת את כולם לתוך הבניין והגענו באותו יום בכמה דקות איחור וירדן הלך והיה צריך לפלס את המקום שלו בשורה. ואז הסתכלתי עליו והוא התקרב לחברים ופתאום הוא הסתובב והתחיל להשמיע צליל רוורס כזה של משאית, והשורה נפתחה והוא נכנס פנימה. וואו, וזה היה איזה רגע, איזה רגע קטן כזה. כי אין לך הרבה הזדמנויות לראות אותו סושייאליזינג עם החברים. אבל זה היה איזה אנחת רווחה שהם הסתדרו גם כשאין להם את השפה וגם אין להם תמיד את הכלים. They will figure something out.

דריה ורטהיים:
וברמת באמת בוא נחזור לרמת מערכת יחסים עם עם אייל, עם השותף שלך. אז כזה. דיברת באמת על זה שפעם היה לכם את מסתנכרנים של שתי דקות בסוף יום? אני מכירה כל מיני טקסים של פאונדים, כאלה שהולכים ביחד הביתה בסוף היום. יש כאלה שיושבים לבירה פעם בשבוע, כאילו פתאום המרחק הוא הופך להיות משמעותי. נכון? אז מה עשיתם בכל זאת? כדי לשמור על תקשורת נכונה?

ניר לזניק:
קודם כל התחלנו לעשות shift של responsibility זה עוד לפני המעבר וכן נערכנו. זה לא שבאמת אמרנו בוא נעבור והכל יישבר. אז כבר התחלנו. המלצת איך זה נראה כשאני באמריקה. כשהייתי עוד בישראל ואני נמצא בפורומים שאני כבר לא אהיה בהם בתור רשת ביטחון, רק שאדוינג. זאת אומרת, התחלנו לעשות Transition בהרבה מקומות.

דריה ורטהיים:
זאת אומרת גם להעביר אחריות לאנשים אחרים בכל מיני אזורים.

ניר לזניק:
לגמרי לגמרי. ורגע לשאלה שלך על היחסים עם אייל. אז קודם כל שמנו קיידנסים חדשים והבטחנו לעצמנו, לא תמיד מקיימים. להופיע למופעים האלה לוואן וואן, לנסות לשים אותם בשעות שהם כן נוחות כי פתאום הוואן של סוף היום שלו זה הבוקר שלי ואני רוצה להתאפס ולנהל את הצוות פה ואת האופרציה. זה גם שעות, שעות כושר כאן. אז זה שכל אחד צריך להימתח זה אייל שאוהב יותר לעבוד בשעות של היום, מצא את עצמו עובד שעות הרבה יותר מאוחרות ואני הפכתי להיות קצת עטלף ולתקופה התעוררתי נורא נורא מוקדם כדי באמת לייצר חפיפה. הייתה לנו מטרה משותפת שאנחנו עדיין עובדים עליה. קראנו לזה לייצר את ה MVT, שזה המינימום Minimum Viable Team פה באמריקה ובעצם לאט לאט לפרק את התלויות איפה שאפשר ונכון בין השייט האמריקאי לסייט הישראלי, ואנחנו עדיין עובדים על זה, אבל חזרה לדינמיקה זה פשוט להקפיד על הוואן וואנים האלה להסתנכרן. כל הזמן להסתנכרן כל הזמן. זה קורה בתחילת שבוע בסוף שבוע. להקפיד גם על face to face time. אחת לרבעון כשאפשר. השנה האחרונה הייתה קצת קשוחה בהקשר הזה, אבל כל פעם שנפגשים נורא היה חשוב לי אניחושב שגם גם לאייל. להגיע לפה הרבה פעמים, לנסוע ללקוחות, לפגוש אותם, לראות אותם, לייצר את החיבור הזה כי נוצר מרחק בין מה שאתה רואה ומגיב, והיכולת שלך פתאום למשוך Resource, כי יש מציאות קיימת ואתה פה מנסה לייצר יש מאין. האופרציה כבר קיימת אז אז זה נעשה קשה יותר, כי יש משהו שהוא גבולי ללקוחות קיימים וזה בעיות עם לקוחות וזה דברים שכבר קורים.

דריה ורטהיים:
שצריך לטפל בהם כבר.

ניר לזניק:
וצריך לטפל בהם. נורא קל לגעת, יש תעודת זהות, יש בן אדם עם קול ופרצוף שיש לו דרישות והוא לידך. לעומת החבר'ה האלה שם, שמה שמנסים לחלום את העתיד שלנו ופתאום לייצר את הנקסט ג׳ן של החברה, אז נוצרים פתאום פערים גם בתפיסות, גם בין בין חברים. אני חושב שכל מפגש כזה פיזי, אז פתאום בבת אחת לייצר את הצמצומים ואת האליינמנט הזה שמאוד עזר לנו ועוזר לנו גם עכשיו.

דריה ורטהיים:
עוזר לכל אחד מכם לקבל את הפרספקטיבה של השני. תגיד הזכרת כזה במשפט שבשנה האחרונה זה היה יותר מאתגר? אתה מרגיש שבאמת כאילו, איך חווית את? את ה לא יודע את המציאות שמאז השביעי באוקטובר חווית אותה כאן. הרגשתי שזה משפיע על החוויה שלך באיזושהי צורה.

ניר לזניק:
קודם כל ברור. אני חושב שברמה האישית, כל אירוע שקורה בארץ אני מרמפרש את ynet כל הזמן בשבועות הראשונים באוקטובר זה כמובן היה אקסטרים כמו לכולם. ואז אני זוכר שהגעתי לאיזה הבנה  כזה שזאת עוד חזית שדווקא. דווקא עכשיו צריך להצליח, ודווקא התנאים האלה יכולות יכולים לייצר הזדמנות. ובאמת הייתה תקופה קשוחה, וזה בא לידי ביטוי לפעמים בדברים גדולים ולפעמים בדברים קטנים שיש בזום בשיחת צוות. ופתאום יש אזעקה וכולם הולכים ואתה נשאר מול המסך.

דריה ורטהיים:
כן.

ניר לזניק:
וזה הרגעים האלה שפתאום גורמים לך להבין שאתה לא חי את הסיטואציה, אתה לא חווה אותה כמוהם. וכמובן שזה מלווה מלא רגשות אשם כל הזמן. ברור. אז שלטים של חטופים בתיק בכל נסיעה בסן פרנסיסקו כדי לפצות בעיקר עבור עצמך, אני לא יודע כמה אימפקט זה עשה. כן, אז זה היה קשה ועד לדברים גדולים יותר. אני זוכר את הביקור הראשון אחרי אחרי אוקטובר כשהגעתי לארץ. וכמובן יש את הכניסה בנתבג עם השלטים של החטופים. זה היה מאוד קשוח. ואני לוקח מונית ישר למשרד ואני נסער מהחוויה ואני בא לשתף והפידבק שאתה מקבל מהצוות זה אדישות. הם כבר חיים את המציאות הזאת בתוך זה. אז הכאפה הראשונה זה בנחיתה. הכאפה השנייה זה בהכרה הזאתי שאתה אתה כבר חצי. אתה כבר חווה את זה אחרת יש לך פתאום פרספקטיבה שונה על האירוע ואתה לא חווה את זה כמו. כמו השותפים שלך, כמו כמו העובדים שלך, כמו השותף. כמו המשפחה. וכשחושבים על זה רגע, בפרספקטיבה רחבה יותר אז יש את ה לפני המעבר. יש את המעבר עצמו שהוא מלווה בהמון לוגיסטיקה. ואז יש את המשמעויות של המעבר, וזאת הייתה אחת המשמעויות של מה המשמעות, מה המחירים שאתה משלם או איך זה באמת נראה להיות מרחוק. 

דריה ורטהיים:
זאת אומרת. כאילו גם להרגיש את המרחק הזה לא רק בשעות עבודה, לא רק בדברים האלה, אלא גם גם ברמת משמעויות עמוקות.

ניר לזניק:
יותר. כן כן, זה אתה יודע, זה גם במשפחה, בביקורים של ההורים שפתאום אתה פוגש אותם באחת לרבעון או אחת לחצי שנה בביקורים או פה, או שהם באים לפה ופתאום רואה אותם מתבגרים מביקור לביקור, אתה פתאום מבין את המשמעויות של של הזמן הזה שאתה נמצא במרחק.

דריה ורטהיים:
כן, דברים שבאמת אני חושבת שהם אולי תופסים איזה מקום יותר שולי בשיקולים של כל אחד כשהם מחליטים לעבור, אבל הם עדיין בסוף כזה. בסוף זה קצת כזה. החיים עצמם זה.

ניר לזניק:
החיים עצמם, כי זה לא השיקול של המעבר, כי אתה אני לא בטוח שאני ידעתי. ידעתי אולי לחשוב עליהם, אבל לא ידעתי לתת להם את.

דריה ורטהיים:
המקום, את.

ניר לזניק:
המקום ואת המשקולת כמו שהם. אחותי ילדה במהלך התקופה הזאת ופתאום אתה אתה פוגש את אתה פוגש את הקטנצ'יק. אחרי שלושה חודשים כבר יש לו, יש לו קצת אישיות וכבר יש דיבור במשפחה ואתה פעם ראשונה פוגש אותו. אז אלה דברים, דברים קטנים שיש להם הרבה משמעות.

דריה ורטהיים:
שאני בטוחה שהם בסוף עדיין מאתגרים, כאילו אתה שנה. כאן זה לא. לא נראה לי משהו שמפסיק לאתגר באיזשהו שלב.

ניר לזניק:
כן, בכלל, אני מדבר פה כמו איזה מומחה למעברים. אני מבחינתי עדיין חווה את המעבר וזה מפרספקטיבה של זמן מאוד קצר פה. כן?

דריה ורטהיים:
אז זהו, זה ממש הייתה השאלה הבאה שלי אם אתה מרגיש שאתה כבר התאקלמת ואתה כבר לגמרי כזה. מרגיש שאתה חלק מהמקום שאתה עדיין חווה איזשהם קשיים.

ניר לזניק:
חזרנו ל-KPI's אז, אז לגמרי הצלחנו להשיג את כל השלושה. הילדים ממש מבסוטים ויש להם המון חברים וכיף להם, ויוסי השלים את המעבר והצליח להקים מחדש את חברת הייעוץ שלה ויש לה לא מעט פרויקטים אז והעסק הצליח. אז אם אני צריך לתת ציון נקודתי אז זה כן לגמרי.

דריה ורטהיים:
יש משהו שאתה מרגיש או או כמה דברים שיעזרו לך לאורך הדרך. זאת אומרת קהילה שהצלחת ליצור או שהצטרפת אליה, או דברים שעשית ברמה האישית שיעזרו לך להקל על הסיטואציה הזאת.

ניר לזניק:
לא. אני חושב שעשינו עבודת הכנה טובה וכמובן שהמציאות תמיד פוגשת אותך באיזה מרחק ממה שדמיינת. אבל אחד הדברים הוא אחד השרירים היותר מפותחים. אני חושב אצל יזמים באופן כללי זה האג'יליות והיכולת להדביק את הפערים האלה. וכנראה שכמו הרבה דברים אחרים, אנחנו מאומנים בללכת אנטיפטרוס. וזה עוד אחת כזאת. לגמרי פשוט. אולי ההבדל הכי משמעותי זה שאתה סוחב את כל המשפחה ואת האחריות הזאת לדעת מה יש לי טיפ אחד לחפש את הנני עוד לפני שאתה מתחיל בכלל את המעבר זה גיים צ'יינג'ר מעולה לדאוג לסידורים האלה.

דריה ורטהיים:
מעולה! זה אתה יודע, זה סופר ספציפי אבל נראה לי שזה טיפ זהב ככה.

ניר לזניק:
כן למי.

דריה ורטהיים:
שצריך לשמוע את זה.

ניר לזניק:
מי שצריך את התנינים ועם הילדים זה זה יותר יקר מיהלומים.

דריה ורטהיים:
מקווה שגם לא. שגם לא בתכלס שזה גם לא כל כך יקר כנראה בכיס.

ניר לזניק:
אבל כנראה שגם אני לא ממש זוכר. את יודעת מה? כשאני חוזר לחודשים הראשונים כל מי שדיברתי איתו מצלם הביזנס. אנחנו נסתדר. רק נני רק נני.

דריה ורטהיים:
כן, אז מעולה. אז טיפ זהב ככה לסיום. מעולה. אז אז עם הדבר הזה אנחנו נסיים. אם יש לכם שאלות לניר או אלינו, אתם יכולים לשאול אותם בקבוצת הפייסבוק שלנו או באתר סטארט אפ. נקודה. קום. ואם אתם רוצים לדעת בכל פעם שיוצא פרק חדש אתם יכולים לעקוב אחרינו בכל אחת מהאפליקציות. אז תודה רבה ניר. היה ממש כיף כזה לשמוע על המסע האישי שלך.

ניר לזניק:
תודה. 

דריה ורטהיים:
ותודה שהאזנתם.